1. Cry out for a hero
  2. From hell with love
  3. Sweet true lies
  4. Repentless
  5. Die by the blade
  6. Oceandeep
  7. Unlimited sin
  8. True believer
  9. This is war
  10. Heart of steel
  11. No surrender

האלבום הזה הוא דוגמא לכך שאסור לעשות חצי עבודה והאופרה לא מסתיימת עד שהגברת השמנה שרה (או כל פתגם אחר שאומר שחייבים לחכות עד הסוף כדי לקבל החלטה). ברגעים הראשונים ובחלק לא מבוטל מהאלבום היה בא לי לומר שכל שיר פה הוא לא יותר מהמנון TRASH METAL. כן, כן. TRASH METAL ולא THRASH METAL. קיטש די חסר משמעות ולא ממש חשוב, נוטף דבש ומתקתק של מטאל פופ בסגנון שהיה מנצח בקלות כל אירוויזיון של שנות ה-80' ואולי גם היום. תהרגו אותי אבל כל הקונספט פה, כולל שם הלהקה, התדמית הניכרת מעטיפת האלבום ומראה חבריה ואפילו המוסיקה נראים כמו ניסיון לחקות את BATTLE BEAST שהיא האם המולידה שאותה עזב הגיטריסט Anton Kabanen. אבל אני לא מצליח להבין עד הסוף מדוע לעזוב את BATTLE BEAST, לקחת את הסגנון המשובח שלה ולהפוך את הכול למלודיות אייטיזיות שהן בבחינת קיצוניות אוונגרדית שעל הגבול המאד עבה שבין פופ דביק לרוק.

זה מתחיל ב- Cry out for a hero עם קצב מאד מלודי ופופי סטייל היורופופ של שנות ה-80’ של המאה הקודמת עם גיטרות מלוות ושירה גבוהה וצרחנית. כאמור מאד מזכיר את המוסיקה של BATTLE BEAST אבל עם נטייה מדאיגה לאלילת הפופ המתולתלת LAURA BRANIGAN ששרה עם כותפות ועגילי פלסטיק שהיא מחכה לגיבור שיציל אותה משממונה (גוגל איט לצעירים שבינינו).

זה ממשיך ביתר שאת עם From hell with love ו- Die by the blade שלוקחים את הטראש היורופופי לקיצוניות בפתיחה של אינטרו סינתיסייזרי שנשמע לקוח מתחילת האייטיז והופך באותו מקצב לגיטרות מנסרות. ואז עם השירה הנקייה שנשמעת כמו לקוחה מפס הקול של "קראטה קיד" או "רוקי" הראשונים, ועם פזמון קצבי ומתוק ממייפל מהול בסילאן על סברינה מועשרת בקצפת סמיכה ושמנמנה. מזל שיש סולו גיטרה קצר שמזכיר לנו שיש פה רוק, אבל גם הוא כל כך נדוש וקצר שפלאשדנס נראה לי יותר עצבני. Sweet true lies נשמע כפי ש- ABBA הייתה נשמעת אם הייתה הופכת ללהקת EUROPE, ו-True believer מתחיל כמו SOFT CELL וממשיך כמו KENNY LOGGINS שבלע את A-HA.

כמובן שאי אפשר אלבום יורופופ בלי הבלדה הנוגה שמדברת על אהבה עמוקה כמו האוקיינוס ועצובה כמו המלחמה הקרה שמפרידה בין מזרח למערב ברלין. Oceandeep ענוג כשירת ציפורים בבוקר סתווי למרגלות מגדל פעמונים שבו נערה מאוהבת אדומת שיער וסמוקת לחיים מתפללת שאהובה יחזור לאדמת אירלנד מהמלחמה, או משהו מעין זה. הא… עם סיומת של גיטרה מייבבת יחד עם הסינתיסייזר והפסבדו תזמורת סימפונית. בגיל 14 זה אולי היה עובד עליי ועל איריס מ-ט/3 לרקוד אתי סלואו בניסיון מזמוז ראשון. היום זה משעמם ומיותר.

בשלב הזה אני כבר כמעט מתבוסס בעונג ביזארי של מאזוכיזם סכריני של בחילה מענגת (גדלתי בשנות ה-80’ והזהות שלי מבוססת על עונג נוסטלגי מהמוסיקה שלה שמהול בתיעוב עצמי מאותו מקור בדיוק). אבל פתאום גיליתי את היד הנעלמה שתמשוך אותי מתוך ההתמכרות להרואין המתוק והמוסיקלי הזה אל הגמילה המטאלית וביחד פסענו אל האור (לא זה הסופי, כן?!).

אז כן, יש גם נקודות אור אלבום הזה. אמנם אור ניאוני שמזכיר את הקולוסיאום של שנות ה-80’ אבל מעט אפל לרגעי פינגווין או רוקסן. נקודות אור כמו This is war שלשם שינוי נשמע כמו JUDAS PRIEST אם היו קצת יותר מלודיים, וגם Repentless ו-Heart of Steel שיוצאים דופן לטובה. הם מהירים, קצביים ועוצמתיים. אפשר אפילו לאפיין אותם כ- power מטאלי מלודי שכמו מנסה לרגע להיות SAVATAGE או SABATON (במיוחד בפתיחה ובפזמון של Heart of Steel). אשכרה אפשר ליהנות מהשירים הללו שלא נשמעים כמו קאבר רוקיסטי לשיר של "דיבור חדיש". גם Unlimited sin ו-No Surrender רועשים יותר ויש בהם אפילו תיפוף עצבני ובאס חזק יותר, שנשנע כמו לקוח מלהקות מטאל של אותו עשור כמו LOUDNESS או MAGNUM אבל הקצב הפופי לא משתנה. הכל פה כל כך פופי ברקע הגיטרות והרעש שאי אפשר לתהות אם כל הכלים לא מופקים מהסינתיסייזר ובאמת יש פה נגנים.

BEAST IN BLACK מצליחים באלבומם השני להיות לרגעים אף יותר קיטשיים ופופוליסטיים מאשר באלבום הראשון BERSERKER. השירים מושפעים לפי דברי הלהקה מסדרות טלוויזיה ומנגה (כמו למשל השיר Cry out for a Hero שמושפע מסדרת מנגה יפנית בשם Fist of the North Star), מה שאולי מסביר את הצבעוניות המוגזמת והסגנון הצעקני והבלתי מרומז של המוסיקה. אבל עדיין כשמאזינים לחלק הארי של האלבום לא חושבים על מנגה אלא על אבבא על ספידים.

במהלך חצי מהאלבום שמעת שיר אחד שמעת את כולם. וזה חמוד וזה גימיק לשיר או שניים אבל לאחר מכן מתחילה תחושת אי נוחות בקיבה גם לחובב אייטיז ומטאל כל אחד בנפרד. המיזוג מענג לחמש דקות ומפעיל בו-בזמן את בלוטות הנוסטלגיה, ההומור והריקוד לזמן קצר, אבל פה זה נגמר. אלבום שלם כזה לא ניתן להאזנה רצופה, כמו לשלב את המימונה עם חנוכה ופורים גם יחד מבחינת השמחה והאוכל. הרעיון מושחת ומענג אבל הביצוע גורם לחופש מחלה ביומיים שאחרי.

בעוונותיי אני לא יכול לומר שלא נהניתי להאזין לאלבום. אבל את ההנאה הזו אפשר לחלק לשניים: מחד זו השריטה שלי שגדל בשנות השמונים והפופ שהאזנתי לו בגיל 12 ו-13 עדיין יושב עמוק בפנים בלב ומדי פעם מציץ החוצה ודורש את לירת הקרמשניט שלו, ומאידך זה אלבום שאהנה מאד להאזין לשיר אחד ממנו פעם בכמה זמן. במיוחד השירים היותר מטאליים שבו שמאפשרים לי להשאר באצטלת מטאליסט רעשני גם כשברקע יש בסיס פופי של שנות נעוריי.

יש פה תהליך שכבר אנו מכירים בעולם המטאל – שבו מוסיקאי עוזב את להקת האם ויוצר להקה חדשה שניתן ממש לזהות בה את הגנטיקה של האמא. כמו למשל במקרה של SABATON (שלעתים במקרים המוצלחים BEAST IN BLACK מזכירים אותם במקצת) ו- CIVIL WAR למשל. לעתים זה יותר מוצלח, כמו במקרה הנ"ל, ולעתים טיפה פחות בעיניי – כמו במקרה דנן.

האלבום הוא בעיניי לחלוטין לא חשוב, לא שינה כלום בעולמי או בעולם המטאל, אבל ללא מוברגים עד הסוף כמוני שנולדו בשנות ה-70’ של המאה הקודמת הוא יעשה כיף, במינונים נמוכים. לכן, ובמיוחד בזכות 4 שירים לא רעים שקצת פחות נגועים בקיטשיות נוסטלגית הוא זוכה בציון שנתתי לו.