Behemoth – Evangelion
- Daimonos
- Shemaforash
- Ov Fire And The Void
- Transmigrating Beyond Realms Ov Amenti
- He Who Breeds Pestilence
- The Seed Ov I
- Alas, Lord Is Upon Me
- Defiling Morality Ov Black God 5:44
- Lucifer
מי אמר שפולנים טובים רק לצורך גפילטא פיש איכותי, תחושות אשמה והכחדת גזע הקרפיון מהעולם? להקת Behemoth, ככל הנראה הלהקה בעלת התדמית המרושעת והכוחנית ביותר בעולם המטאל כיום מגיעה עם אלבום תשיעי – ונראה שהפולנים יודעים גם איך להשתמש בפטיש למשהו מעבר לדפיקת דגים עד אובדן צלם "אנוש".
אין ספק שבמהלך השנים האחרונות, להקת המטאל הקיצוני הפולנית Behemoth הפכה להיות אחת מהלהקות המובילות והחשובות במטאל הקיצוני, אי שם לצד הרכבים ענקיים כמו Cannibal Corpse ו Nile מצד אחד, ו Dimmu Borgir מהצד השני. הלהקה לקחה את הבלאק מטאל שאיתו היא התחילה אי שם ב 1991 ובאלבומי הראשונים, והתרחבה לכיוון שקרוב יותר לדת' מטאל במהלך השנים, כשכיום היא מתייצבת איפה שהוא בין שני הסגנונות.
אלבומה האחרון של הלהקה – The Apostasy, שיצא לפני כשנתיים – לקח את המטאל של הלהקה רחוק עד כמה שאפשר לקחת את הסגנון – הפקה ענקית ומלוטשת, נגנים ברמה הגבוהה ביותר, רייפים גדולים מהחיים, שילוב של תזמורת קלאסית – והרבה כסף שנשפך בכל מה שקשור לאלבום, השאלה הייתה לאן עוד יכולה הלהקה להמשיך מכאן? עד כמה יכולה המפלצת ששמה Behemoth לגדול?
Evangelion, אלבומה התשיעי של הלהקה, לא מוריד את הרגל מהגז, אבל נראה שהפעם הלהקה החליטה לצמצם היקפים, לחתוך קצת בשומנים, ולמרות שעדיין מדובר באלבום שהוא ככל הנראה אלבום המטאל הקיצוני הגדול והחשוב ביותר שיוצא בעולם השנה – מדובר באלבום הרבה פחות יומרני ורחב יריעה מ The Apostasy, אלא כזה שמחזיר את הקיצוניות, המהירות והטבעיות של הלהקה ונפטר קצת מכול התזמורות הגדולות, הפקת היתר והאפקטים שעטפו את The Apostasy.
האלבום פותח במכת פטיש לראש בדמות Daimonos, שיר קצר יחסית להרכב, שפשוט מציג את האגרסיה הבלתי מתפשרת של הלהקה – החל מהתיפוף של Inferno, מי שהוא ככל הנראה אחד ממתופפי המטאל הטובים בעולם כיום, ועד השירה הניחרת של ה Ubber Mind של הלהקה – Nergal, דרך ריפים מורכבים ומרובי שכבות שמאפיינים את הלהקה.
אחד הדברים שבולטים מייד הוא השינוי בסאונד, הוא עדיין ברור ומלוטש, אבל הרבה פחות גרנדיוזי ומופק מזה שהיה בשני האלבומים האחרונים, ככל הנראה תוצאה של שילוב הפעולה עם המפיק החדש של הלהקה – Colin Richardson המוכר והאהוב, מי שנתן סאונד ללהקות כמו Carcass ו Machine Head בין השאר. מלבדו מעורבים בהפקה Daniel Bergstrand, אחד מגדולי אנשי הסאונד בתחום – שעבד בין השאר עם Meshuggah ו Strapping Young Lad, כשעל המאסטרינג אחראי Ted Jensen, מאנשי המאסטר המובילים בעולם – שעבד בין השאר עם Metallica בעבר.
נראה ש Richardson עשה את הדבר הנכון והוריד בכמות השומן שעוטפת את הלהקה, למרות שיש נוכחות של סינת'ים ושל כלי נשיפה ברגעים מסוימים, הכול נשמע פחות נפוח, פחות המנוני, והרבה יותר קרוב לדת'-בלאק הקיצוני של אלבומי מופת מהעבר כמו Zos Kia Cultus או Thelema 6.
הלהקה לוקחת צעד לכיוון מורכב יותר עם שיר כמו Shemhameforash, או למי שלא הצליח לקרוא את זה בעברית: "השם המפורש", שיר שכבר מתפתל ומכה בכמה חזיתות, שילוב של מהירות ואגרסיה של הרכב כמו Suffocation עם ריפים ואווירה שמזכירים יותר את הדת' המצרי-אוריינטלי של Nile.
הסינגל הראשון מהאלבום, שלו צולם לאחרונה עוד וידיאו קליפ מרשים ורחב יריעה במיטב המסורת של הלהקה, הוא השיר הבא – Ov Fire And Blood, הלהקה מורידה את הקצב, יוצרת המנון אפי מרשים ומלא אווירה, שעטוף בקלידים קודרים ולחן קליט יחסית. שיר שמקרב שוב את הלהקה ליצירות של להקות ענק כמו Dimmu Borgir, תוך שהוא משמר את התחושה האוריינטלית החזקה שהלהקה ידועה בה.
עוד משהו ברור לחלוטין בלהקה, כמות ההשקעה, הכסף והזמן שנשפך לתוך האלבום הזה היא כמעט בלתי נתפסת – החל מהחוברת של הדיסק, שכוללת עיצוב, תמונות וציורים ברמה מבריקה שכמעט ולא נתקלים בה באלבומי מטאל, ועד הטקסטים – תמיד אחד הצדדיים החזקים של הלהקה, ששוב עוסקים בשילוב של אלמנטים פילוסופים ושואבים מאנשים כמו Jean Paul Sartre, יחד עם כתבים מאגים של דמויות כגון Alistair Crawly, ולא מעט תכנים קבאליסטים וטקסטים בעברית.
העובדה ש Nergal מיודענו, מי שידוע כחבר טוב של לא מעט ישראלים ומי שישראל היא ככל הנראה סוג של בית שני לו אחרי פולין מולדתו, לקח את הזמן והשקיע בכתיבת פירוש לכל שיר ושיר בחוברת של האלבום – כל זה מעיד על כך שהלהקה לוקחת את מה שהיא עושה בשיא הרצינות, ונותנת משהו מעבר למה שמרבית הלהקות נותנות עבור הקהל שלהן לצורך שלמות היצירה.
He Who Breeds Pestilence הוא לדעתי בקלות – אחד השירים הטובים שכתבה הלהקה מאז מעולם, שילוב של ריפים זכירים וחזקים עם מקצבי תיפוף רצחניים, כש Nergal נותן את אחת ההופעות הווקאליות החזקות ביותר שלו מעולם.
השילוב של סינת'ים עם טקסטים רבי עוצמה שוב מזכירים כמה מהרגעים הטובים של Nile, כששוב עברית מוצאת את דרכה לתוך האלבום עם השורה המסיימת : ירושלים נהרסת, ככל הנראה סוג של חזון אחרית הימים, שמושר בעברית צחה.
האלבום מסתיים עם קטע יוצא דופן ללהקה, בשם Lucifer, שיר של משורר פולני מתחילת המאה שמדוקלם כולו בפולנית, כשברקע מוזיקת אווירה קודרת, זה מחזיר קצת לאיכות דמוית הפסקול של אלבום כמו The Apostasy, ונותן אנטי-תזה למה ש Evangelion מביא מ Behemoth: אגרסיה חסרת פשרות מגובה באיכות טכנית ברמה הגבוהה ביותר, אבל הפעם באלבום שמרגיש מרוכז, הדוק, ומדויק הרבה יותר ממה שעשתה הלהקה בשנים האחרונות.
בקיצור, תשכחו מהסבתא שגורמת לכם להרגיש רע בכל ביקור של יום שישי, ותדחיקו את מראות אותו דג אפור וחסר צורה ששוחה בתוך רוטב דמוי ג'לי שקוף – מה שהפולנים האלה מביאים איתם לשולחן זה אלימות משולחת רסן, אגרסיות רצחניות, ולא מעט אווירה קודרת, באלבום שככל הנראה יוגדר ברוב העולם כאלבום המטאל של השנה, ומי שלא מסכים איתי –מוזמן לשבת איתי על מרק עוף עם קניידלך כדי לדון בסוגיה.
|MS|2338|MS|