Behemoth – Opvs Contra Natvram

התפתחות. התפתחות היא לרוב דבר טוב. היא אפילו דבר מתבקש עבור להקה שמוציאה את האלבום ה-12 שלה וקיימת 31 שנה (מי היה מאמין?). אז בהמות' התחילו בתור עוד להקת בלאק גנרית בפולין, עם כל הלוק, כל הפוזה של שנות ה-90 העליזות ובכנות, עד שנת 1999 הם לא עשו משהו שריגש אותי מי יודע מה, אפילו שאני הכי רוצה לפרגן לבני עמי הפולנים, כי סולידריות היא דבר חשוב עבור אנשים מאותגרים קולינרית שכמונו.

אז בהמות' עברה מלעשות Black metal ללעשות Blackened death metal ולטעמי Demigod משנת 2004 היווה נקודת מפנה (והאלבום האהוב עליי בפער ענק מהשאר וזה שגרם לי להתאהב בלהקה) ומיצב את בהמות' כאחת הלהקות הגדולות במטאל הקיצוני, עם רמת נגינה גבוהה ביותר ושירים בלתי מתפשרים לצד לוק ושואו שהולכים ומשתפרים והופכים מלוק של בלאק גנרי למשהו יותר מורכב ומעניין הרבה לפני שהיו להקות כמו Batushka ודומיהן.

עם הזמן נראה שלאט לאט בהמות' קצת פחות מחפשים את הטכניקה והאגרסיה, מורידים בחלק מהאלבומים את הסאונד המצוחצח של Demigod והולכים לכיווני סאונד קצת יותר מלוכלכים שנותנים אווירה קצת יותר פרימיטיבית (בקטע טוב!) ולמרות שהסגנון יחסית מודרני ומחושב, הסאונד גורם להם להישמע איזשהו שעטנז בין ישן לחדש. לטובה ולרעה, לטעמי ככה נשמע האלבום החדש נשוא סקירה זאת, ואני בעד.

אז כמו שאמרתי – התפתחות. אנחנו יודעים שהלהקה היא אותה להקה אבל אם שומעים אלבום שלה ואחריו רק 3 אלבומים קדימה בכל פעם קשה לפספס את ההתפתחות והשינוי הזה. קשה להגיד שכל השירים נשמעים אותו דבר ואז נשאלת השאלה – האם ההתפתחות היא התפתחות לטובה? או שאחזור לשאלה שאני שואל הרבה – אם זה האלבום הראשון שאי פעם הייתי שומע מהלהקה הזאת, האם הוא היה גורם לי לרצות לשמוע את שאר הלהקה?

רעש סטטי שכזה פותח את האלבום. לא משהו מוכר מדי ממחוזות בהמות'. Post God Nirvana עובר מהרעש הסטטי לרעשי רקע עם מקצב תופים קבוע ואיזה דקלום שנותנים וייב שהרבה יותר מתאים ללהקות כמו Nile, עד שנרגל פותח את הפה ומתחיל לצעוק. ברקע קלידים שנותנים אווירה דרמטית ממש, וכל הדבר הזה הוא לא בדיוק שיר אלא פתיח באורך של שיר, מהסוג שאני מניח שישתמשו בו לפתוח הופעות בשביל הדרמה. בסדר, אבל להגיד לכם שכשאני ניגש לאלבום של בהמות' אני חש צורך בקטעים כאלה? באמת שלא.

אחריו פורץ בסערה Malaria Vvlgata, שיר קצר, מהיר ועצבני עם ריף ראשי פשוט ובכנות, קצת פשוט מדי. אי אפשר לקחת מהלהקה את עבודת התופים המעולה של אינפרנו, את העובדה שגם אחרי כל כך הרבה שנים הגראולים של נרגל נשמעים מצוין וכל האוירה בשיר היא על סף הכאוטית וזה בהחלט שיר שאני מחכה לשמוע אותו בהופעות ולראות אותו מזיז אנשים לפוגו.

The Deathless Sun נכנס בלי בנייה כלשהי אלא ישירות ובכנות? לא בא לי להסביר כלום על השיר. רק להגיד שזה אחד השירים האהובים עליי באלבום. הוא לא מחדש משהו, הוא לא מחפש להתחכם או להסתבך, הוא לא טכני מאוד אבל הקטע שפותח אותו וחוזר כפזמון הוא אפי ומגניב, יש עבודת גיטרות שלוקחת אותי כמה וכמה שנים אחורה בדיסקוגרפיה של הלהקה ובסה"כ שיר מעולה.

להבדיל מקודמו, Ov My Heruclean Exile מקבל פתיח יותר סבלני וארוך, נותן תחושה אפלה ואפילו שומעים בו עבודת בס מעניינת (מה שרוב הזמן הוא לא ממש הצד החזק של הלהקה) אבל בכנות, אחרי ששמעתי את השיר הזה כמה וכמה וכמה פעמים עדיין קשה לי לזכור ממנו משהו חוץ מזה ששומעים שם בס. שיר שכתוצר סופי מרגיש לי קצת סתמי לצערי.

השיר הבא בכנות נשמע מאוד כמו קודמו ולא מרגיש שנותן איזשהי תרומה אמיתית לאלבום. אחריו מגיע Disinheritance שגם לא שיר מלהיב מדי, אבל יש בו אופל וזה השלב שצריך לציין שלאלבום יש לא מעט נפח ורקע של קלידים שלא מבצעים תפקידים מסוימים מעניינים או משהו אלא שם רק כדי לעבות את הסאונד. בעבר הלהקה השתמשה בזה פה ושם אבל כאן באלבום זה נוכח הרבה יותר, וכמי שבא מלהקות שמשתמשות בקלידים אני לא נגד.

גם Off to War! לא מביא בשורה חדשה, ובכנות אני לא מבין את הבחירה בו וב-Ov My Heruclean Exile להיות הסינגלים שיוצאים מהאלבום. ושלא תבינו אותי לא נכון. זה לא כאילו שהשירים רעים. זה פשוט עוד מאותו דבר, בהמות' מינוס הניצוץ ומינוס ה-fire under their asses שפעם לתחושתי היה קצת יותר.

Once Upon a Pale Horse מצליח להחזיר לאלבום קצת את הברק. הוא פחות רץ להיות שיר מהיר ויותר הולך על אווירה איטית, פירוקי אקורדים, שירה סבלנית ופתאום בלאסט ביטס שמעירים אותו, וכשעליהם מתפרקים אקורדים קשה לי לעמוד בפיתוי, בעיקר עם הסולו שנכנס על הקטע הזה, כנראה אחד הקטעים היותר טובים באלבום.

ושוב נפילה למחוזות השירים הלא מתרוממים עם Thy Becoming Eternal שיש בו בגדול 2 וחצי דקות משעממות ואז דקה וחצי אפיות מגניבות ממש לסיום. אחריו האלבום מגיע לקיצו עם Versvs Chirstvs שנפתח עם פסנתר ולחישות קריפיות שכאלה ובונה ציפיה למשהו מעניין ממש. תופים נכנסים עם בס וצעקות של נרגל, לאט לאט גם גיטרה מפציעה ברקע ואני אוהב את זה. אוהב את הסבלנות, את הבנייה, את האווירה את הסאונד האגרסבי שסופסוף שומעים מהבס והכל בשיר הזה מרגיש גדול. הכל אפי, מהתופים ועד קולות הרקע. לא שמעתי מהלהקה הזאת משהו כזה טוב מאז O Father O Satan O Sun. דרך טובה לסיים אלבום לא כל כך יציב באיכותו.

אני אחזור לשאלה ששאלתי קודם – אם זה האלבום הראשון שאי פעם הייתי שומע מהלהקה הזאת, האם הוא היה גורם לי לרצות לשמוע את שאר הלהקה? בכנות, קצת מעציב אותי להגיד שלא בטוח. אם הייתי נתקל באלבום הזה אקראית (מבלי להכיר את הלהקה קודם, מבלי להכיר את הויזואליות המעניינת ואת השואו) אני לא בטוח שלא הייתי מדלג בשלב כלשהו הלאה. אני לא בטוח שהייתי מתלהב מספיק כדי ללכת לחפש את שאר האלבומים, ובאמת שזה מבאס להגיד.

אבל ניסיתי. באמת שניסיתי. שמעתי את האלבום הזה הרבה פעמים כדי לחפש נקודות אחיזה ולראות האם יש משהו שאני יוצא איתו מהאלבום הזה, אם יש משהו שתופס אותי והולך איתי אחר כך. איזשהו ריף לרפואה, איזה מקצב, איזה משהו. אז יש, אבל רק לרגעים קטנים ולצערי זה פשוט לא מספיק. זה לא אלבום רע. השירים לא רעים. הם Blackened death metal בסדר מהסוג שאין לך בעיה שיהיה ברקע (ושמעתי מעט מאוד להקות מהז'אנר הזה שיש לי בעיה עם לשים אותן ברקע) אבל לצערי האלבום לא מצליח עבורי להתרומם מעבר לכך.