Between The Buried And Me – The Parallax: Hypersleep Dialogues

tween The Buried And Me או בקצרה BTBAM הם אחת מאותן להקות שאו שאתה אוהב או שאתה שונא אותם, אין כל כך הרבה באמצע. המוסיקה שלהם רחוקה מלהתפשר, להתחנף או להיות פשוטה למאזין. החל מהאלבום הראשון היה ברור שמדובר בחיה שונה. יש לה מרכיבים, לוק וריח של להקת Metalcore, אבל המוסיקה שלעצמה היא סיפור שונה לחלוטין. קצת Death Metal עם מבני שירה של Metalcore, מבני שירים לא החלטיים ובעלי מקצבים משתנים שמזכירים Mathcore, עוד מגוון רחב מאוד של השפעות מוסיקליות הזויות שקטונתי מלציין אותן והתפתחות שירים פרוגרסיבית. ההחתמה שלהם בזמנו בחברת התקליטים Victory Records, לייבל שמתמחה בהרכבי Metalcore חסרי צבע ויחוד, כבר אז הייתה תמוהה. אחרי שני אלבומים שהם פחות או יותר יצירות מופת, ולקראת האלבום השישי, ההרכב עשה מעשה וחתם חוזה עם Metal blade Records, שוב לייבל שלא תואם במאה אחוז את השאיפות האומנותיות של ההרכב. בלי ספק שמדובר בחברה גדולה בהרבה, דבר המהווה שיפור ניכר והתקדמות עבור הלהקה, ולכבוד המאורע ולכבוד סיבוב הופעות מיוחד, יצא EP חדש עם שם ארוך, והרפתקה מוסיקלית ארוכה ביחד איתו. כמו בכל יציאה של ההרכב, אנחנו כמאזינים מתלווים ומשתדלים בקושי לעמוד בקצב המופרע של הלהקה.

קצת היסטוריה למי שלא זכה להכיר עד כה. BTBAM קמה לה בעיירה רלי, צפון קרוליינה בשנת 2000 ע"י כמה חברים למודי הרכבי מטאל בחייהם. Tommy Rogers בשירה (ומאוחר יותר גם קלידים), Paul Waggoner על הגיטרה ביחד עם Nick Fletcher. Will Goodyear על התופים ו-Jason King על הבס. כשהשם נלקח מהשיר Ghost Train של להקת הרוק Counting Crows. לאחר אלבום בכורה מוצלח בלייבל Lifeforce שחשף אותם לעולם כלהקת Metalcore מנוגן היטב וטיפה יותר מתוחכם משאר החברות לז'אנר, שלא מפחדים לפזול גם לכיוונים טיפה שונים (שבירות ג'אזיות, קטעים אקוסטיים או למשל Arsonist שבו הסולן צווח כאילו הוא מינימום King Diamond) החבר'ה הוחתמו ב-Victory Records, שם יצא אלבומם השני The Silent Circus שאף המשיך את הכיוון המגוון ולקח אותו הלאה. לאחר מכן אחרי שינוים רבים בהרכב בעמדת המתופף הגיע ונשאר עד היום Blake Richardson, לצדו Dustie Waring שהחליף סופית את הגיטריסט השני בלהקה ו-Dan Briggs שהתקבע כבסיסט של הלהקה. החל מאותו הרכב משודרג הלהקה הוציאה את 'Alaska אלבום אפילו יותר מסובך מקודמיו שהביא את הלהקה עוד צעד קדימה להכרה לאחריו אלבום קאברים ללהקות שבנו את ההרכב בשם The Anatomy Of, הוציאה הלהקה ב-2007 את האלבום הטוב ביותר שלה לדעת רבים ויצירת מופת של מטאל מתקדם – Colors, שהראה למי שעוד היה לו ספק שהלהקה הזאת כאן כדי להישאר, להתפתח ולדחוף את המוסיקה עוד ועוד. אחרי כן יצא ב-2009 The Great Misdirect, אלבום האולפן האחרון של ההרכב שלקח את מה שהם יצרו ב-Colors ואף הרחיק למקומות רחוקים יותר עם מטאל פרוגרסיבי להחריד שהוסיף לעצמו שכבות, השפעות וכיוונים מגוונים. ומפה אנחנו מגיעים ליציאה ששמה התכנסנו, וה- EP הראשון אי פעם של הלהקה.

הקטע (כי זה לא באמת שירים) הראשון, Specular Reflection מתחיל בקלידים קברטיים שמזכירים פסקול של סרט ברגע שיא דרמתי, ובלי להתמהמה יותר מדי Tommy הסולן קופץ ראש במתקפה משולבת לאחר מטח כינורות, מצויד בבלאסט ביטס, שאגות אימה וגיטרות דיסוננטיות, ואנחנו נכנסים למערבולת של BTBAM. מפגן מתוזמן היטב של כל מה שמאיים וכועס במטאל משלל הגוונים שלו: נגיעות Black Metal, Mathcore, Death Metal וסולואים שרצים במקביל בלי שום קשר לכלום ביחד עם סולואים של גיטרת בס מתפרצים ביחד עם כל טוב הארץ. לאחר עוד ועוד בלאגן שרק מלתאר אותו אני יכול להריץ פה 2 עמודים מגיע הפזמון המלודי, שמזכיר את הדו קוטביות והטירוף של ההרכב הזה, משאגה מלווה מתקפות עוברים לשירת קלין מרגשת, אימואית במקצת אך יפהפייה שברגע אחד נקטעת אל עוד ריף מוביל, תופים מובלטים וליין בס נוסף, השיר ממשיך להסתבך לו עד לרגע הבא; סביבות סוף הדקה השמינית שבו השירה הופכת לרובוטית ממש, מין אקואים קטועים מתוזמנים, וחזרה למבנה השיר המקורי.

לאחר 11:20 דקות של בלאגן השיר מתחיל להרגע, אבל רק עבור הקטע השני Augment of Rebirth שמתחיל במתקפת סולואים מתפתלים נרדפים ע"י תופים זועמים, ושאגות Death Metal, שנכנסות אל תוך מבנה החוזר על עצמו, תחילה שטוף לידים הרמוניים של גיטרה ומקצבים משתנים, ואז בדקה ה-3:34 זה הופך לקטע Black Metal מלווה כינורות, הרבה אוירה ואוונגרד ולבסוף בעזרת שירה גבוהה ובסים שחותמים אותה מסתבך עוד יותר וחוזר להיות שיר Death Metal כועס וברוטאלי. בסביבות 5:30 נכנס סולו גיטרה שמזכיר את Meshuggah והשיר ממשיך להסתבך לו עד ש…הגבעטרון באים?! כן כן, סביבות אותו רגע מתחיל קטע שנשמע כמו פולקה בקיבוץ עם גיטרות ורחשי עזים ברקע, שנקטע שוב ע"י תופים וסולואים אטמוספריים בסגנון Death Metal, ושוב חזרה לאותן גיטרות, רחשי עזים ותופי סנייר מצקצקים. הסולן שר באותה שירה שמזכירה את הלהקה ההיא מקיבוץ גבע. זה בעיני שיא הייחוד של ההרכב ומה שהם סיגלו לעצמם אחרי Colors.

מעבר למוסיקה חסרת גבולות ונטולת ז'אנרים הם נכנסים הרבה פעמים לטריטוריות מאוד לא מוכרות ולא פוחדים ללכת למקומות שמטאל לא קשור אליהם בעליל, ועדיין לגרום לזה להישמע כחלק אינטגרלי מהמוזיקה שלהם. השיר לאחר מכן ממשיך, מתערטל, חוזר למבנה ההתחלתי וממשיך הלאה.הקטע השלישי Lunar Wilderness מתחיל בצורה אוירתית בגיטרות נקיות, ממשיך לסולו, תופים מתפרצים, ליד בס ולרגע אנחנו חושבים שהסולן הלך הביתה סופית. So I Die שואג הסולן ומצטרף לשאר ההרכב, בשיר קצת שונה ורגוע יותר, אבל מטאלי למהדרין. בהמשך הדברים הולכים ומסתבכים, הבלאסט ביטס חוזרים לבקר, ואיתם כל שאר המאפיינים המוסיקליים של הלהקה. הכל מסתיים לו פחות או יותר מ6:34 והלאה כאשר מתחיל לו סולו מלודי סוחף שביחד עם השירה הנקייה מוביל אותנו אל סופה של ההרפתקה המוסיקלית התורנית שבישלו לנו החברים, שמסתיימת באותם צלילים הזויים שבו נפתחה, ובזמזומים חלליים.

נקודת התורפה היחידה של ההרכב, היא המונוטוניות. למרות ההתנסויות שלהם, מי ששמע את אלבומי העבר של הלהקה לא יחוש פה בשינוי משמעותי. הם לא יוציאו עוד Colors ולא ימציאו מחדש את הגלגל של עצמם יותר. השאגות האימתניות של Tommy Rogers הופכות שחוקות וברוב האלבום אנחנו שומעים או שירה נקייה או את הגראול הרגיל שהוא מוציא. ככה שהמוסיקה קצת ממחזרת את עצמה, ומי שלא מתחבר אליהם עלול לסבול בשירים שסובבים את ה-9-10 דקות. מעבר לזה, אני אומנם לא גאון של סאונד, אבל בכל ההפקות שלהם יש משהו מאוד שטוח בסאונד של ההרכב. זה לא נשמע רע, אבל זה לא נשמע חי או מרגש מספיק. קשה לי להניח את האצבע על מה מדובר בדיוק, אבל זה מפריע. למרות המגרעות שציינתי, הלהקה עשתה את הבלתי יאומן ושוב התעלתה על עצמה באחת ההוצאות היותר מוצלחות ששמעתי השנה וללא ספק בעוד פסגה יצירתית עבורם. כמעט כל חובבי המטאל ימצאו באלבום הזה את מבוקשם, אבל מי שסולד ממטאל מודרני, פרוגרסיבי או עמוס מדי ובלהקה שמזמן אי אפשר להגדיר אותה בשום צורה אלא מחפש משהו מסורתי יותר, אולי כדאי שלא ידרוך פה. מי שלא מפחד להיסחף מוסיקלית ע"י הרכב שלמרות שפחות או יותר מצא לו את הנישה שלו, עדיין נהנה להתנסות ולהתפרע ימצא פה את אחת היצירות היותר מוצלחות של שנת 2011.