Bewitched – Spiritual Warfare

יותר מדי להקות מטאל חיות בעבר. אני לא מדבר כמובן על Motorhead, שבשבילן לוחות זמנים, לוחות שנה וכל לוח אחר אינו רלבנטי – כי למי הוא בן-אלמוות – אלא על להקות שקמו 5-20 שנה מאוחר מדי. בסגנון איזוטרי כמו מוזיקת מטאל, לרוב הקיצונית שבה, זה לא מתבטא בדיוק בתור גימיק מסחרי, אלא פשוט בתור גחמה מוזיקלית.

מצד אחד, בתאוריה, לנגן מוזיקה שאינה רלבנטית לימינו אנו זה סוג של גימיק. אפשר לומר על Trivium למשל, שהם עושים מה שמטאליקה עשו ב-86, רק עם האינטרפטציה שלהם. לדעתי זה עלבון גמור למטאליקה, והילדודס של Trivium צריכים לדבוק במטאלקור שעושה להם טוב ולא בהבי-ספיד מטאל מסורתי יותר, שפשוט נשמע מאולץ ומטופש, חוגג על הספק שאולי כל הפרויקט האחרון שלהם הוא בעצם בדיחה פרטית בינם לבין חוג המעריצים הקרוב ביותר אליהם.

אבל לא ב-Trivium עסקינן, כי אם ב-Bewitched, שלמי שלא מכיר, היא להקת ת'ראש-בלאק מטאל משבדיה, שכיום אולי יותר ידועה לרוב בזכות שילוב כוחות עם אחת מספינות הדגל של הבלאק השבדי של ימינו, Naglfar, שם מנגנים וארגר (או בשמו האמיתי, מרקוס) ו-ווארת'יר. עם מונה של 12 שנים, Bewitched רחוקה מלהיות להקה צעירה וחסרת נסיון, אבל עדיין – עיקר המוזיקה שלה מתבסס על בסיסם של 4 להקות עיקריות שכתבו לחנים דומים להפליא ואף הספיקו לשכוח איך עושים מוזיקה ראשונית כזאת.

כל מטאליסט ותיק יוכל לזהות בקלות השפעות של Slayer, Venom, Celtic Frost ו-Bathory (אפילו בסדר הזה בדיוק) מבלי קושי, ואולי אף להצמיד שירים לשירים באומרו "היי – השיר "Fucked By Fire" ממש מזכיר לי את "Fight Till Death" של סלייר!" אבל את החידון הזה נשאיר למומחים באמת. אז כפי שאמרתי, Bewitched חיים בעבר, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות מ-Trivium, הם לא עושים את זה בשביל הקטע המסחרי, אלא בגלל שזה מה שהם אוהבים. אולדסקול ת'ראש מטאל מרושע ושטני, הגובל לעתים קרובות – ולעניות דעתי קרובות מדי – בבלאק מטאל ראשוני ופרימיטיבי יותר.

הבעיה שלי עם הת'ראש המרושע, או בכינויו הידוע יותר הבלאק-ת'ראש, הוא שהוא מאבד את הכוח של הת'ראש מטאל המזוקק כשהוא מנגן בצורה מלוכלכת ומכוערת בכוונה תחילה. אין פה את המלודיה הכובשת של Annihilator או את הטכניקה המרהיבה של Invocator, ובוודאי שלא תחשבו למצוא פה איזה "Wake Up Dead" או "Creeping Death" שמחכים להתגלות. בסופו של יום, מדובר בלהקה שכותבת את השירים ש-Slayer, Venom, Celtic Frost ו-Bathory מעולם לא טרחו לכתוב, ואם הן היו כותבות, אותם שירים היו מושלכים באוטוטמטית לאיזור הביסייד של האלבום.

זה לא שאין פה שירים טובים לכשעצמם, ואני מכיר לא מעט חבר'ה שיאמרו, חצי בצדק, שתפארתה של סלייר למשל, היא ב-Show No Mercy, כשהיא ניסתה להיות Iron Maiden בכוח ופשוט זייפה בטירוף. אבל לי בכל אופן, המוזיקה הזאת לא קוסמת, לא מחדשת ולא פוקחת לי שום עפעף. ניחא זאת, גם מטאל בנאלי יכול לקבל אצלי סוג של ההערכה, אבל הבעיה היא שמאז שהבלאק מטאל הראשוני של Celtic Frost הפסיק לעשות פוזות של "אני מפחיד" והוחלף ב-Mayhem ו-Satyricon, הוא נהיה בלתי רלבנטי.

אי אפשר להתייחס למוזיקה של Bewitched ברצינות כמוזיקה קיצונית כששומעים שם ריפים של הסקס פיסטולס ושל מיספיטס, דבר שהיה מקובל מאד – וקיצוני מאד – אי שם באמצע שנות ה-80, אבל כל כך לא רלבנטי לשני עשורים אח"כ. אולי האתגר הקיצוני בלהקשיב ל-Spiritual Warfare הוא השהיית האמון במציאות, המסע אחורה בזמן אל תקופה חשובה ונשכחת של המטאל שרק מעטים ובני טובים עדיין זוכרים, בתקופה ש-Sarcofago היו העליתא של המטאל הקיצוני, ש-Hell Awaits היה נחשב להצפתם בגועל ודם של אמות כל הסיפים, ואפילו Running Wild קרצו לבלאק מטאל.

השיר היחיד באלבום כולו לדעתי שעונה על המענה המיוחד הזה, של רטרו-ת'ראש מוקצן וכבד הוא השיר הפותח, הלא הוא "Fucked By Fire", אבל איך שאנחנו ממשיכים קדימה אל עבר שירים כמו "Let Darkness Comes" או "Black Burning Hatred", אנחנו מאבדים את כל המומנטום, אל תוך שירים יעני "Circle Of The Tyrants" או "Angel Dust", ופשוט מחכים שהריף הבא באמת ירביץ לנו בראש, וריף זה מתמהמה מלבוא.

לסיכום, אוכל לומר שרק(!) מי שחסיד של סגנון הבלאק-ת'ראש, וכנראה מכיר את הלהקה הזאת היטב ולא היה זקוק לשום מילת עידוד אודות רכישת אלבומה החדש, יוכל להתענג על הריפים העתיקים, פזמוני השטנה והשירה המלוכלכת של וארגר. כל אלה שלא בראש שלהם לצלול כל כך עמוק אל המטאל של פעם, חבל להרחיק יותר רחוק מ-Schizophrenia של Sepultura כדי להבין שמטאל של פעם זה לא בשבילכם.