Beyond Fallen – Mindfire

Beyond Fallen מעלה מחדש דילמה שהספיקה להיקבר תחת הררי הקאמבקים של ענקי הרוקנ'רול הגדולים: האם להקה זבת חוטם בת זמננו, שהוקמה ועושה את דרכה בשנות האלפיים, מסוגלת להחזיר עטרה ליושנה ולבסס לה מעמד של ממש ברוק הכבד? עושה רושם שהלהקה מנסה לעשות בדיוק את זה: להיות Metallica הבאה, נניח. גם אתר האינטרנט שלה משופע במחמאות עצמיות וסופרלטיבים כגון "הדבר הטוב ביותר שקרה להבי מטאל". אולי בזמנים אחרים זה היה אפשרי, אך כיום שענקיות הז'אנר מסרבות למות, Metallica, Judas Priest, AC/DC ואפילו קשישים כדוגמת Deep Purple מסרבים להיכנע ומביאים את שנות השמונים אלינו גם היום באלבומים חדשים ובועטים, קשה להתברג ממש בתעשייה.

הז'אנר כבר אחרי הפריחה ההיסטרית שלו ולהקה מודרנית המעוניינת להצליח – חובה עליה להביא משהו חדשני שאינו נשען לחלוטין על טהרת השירים של פעם. מילים נוטפות זיעה על מלחמות וניצחונות, ריפים מהירים ושירה אגרסיבית לבדם לא יעשו את העבודה. הז'אנר התפתח, ואם בכל זאת נבחר ללכת על הרוק הכבד הקלאסי, לפחות שיהיה גרוב ראוי לשמו. וזה מה שמציק לי ב-Mindfire, אלבום שני לאחר EP שהכיל ארבעה שירים ואלבום הנקרא Lost In The Shadows. מצד אחד Beyond Fallen מנסים ללכת לפי הספר ושומעים השפעה ברורה של ענקיות רוק, אך מצד שני הם חסרים את הקול המחוספס-בלוזי כמעט, את הסאונד הוינטאג'י ואת ההברקות הקליטות שיהפכו כל שיר להמנון עכשווי.

השירה אמנם מחוספסת אך לא עשירה ונעימה לאוזן, השירים לא מכילים סי-פארטים נדרשים. ההרגשה הכללית היא של ניסיון שלא עלה יפה לקחת את ההבי מטאל המסורתי לכיוון אפל יותר ונטול גרוב, משהו באיזור ה-Nevermore, רק ללא הפיתוח והיצירתיות שגם מאזינים כמוני שאינם ממעריצי Nevermore יכולים לזהות בקלות אצלם (והשיר "Enemy of the Open Mind" שדווקא משופע באלמנטים מדגים את הנקודה בצורה טובה). רוב השירים מעבירים את ההרגשה של "פגע וברח". המילים כאילו נזרקות החוצה, אמנם בזעם כראוי לתכנים המתמקדים במלחמות וכדומה, אך במונוטוניות נטולת רגש המזכירה (להבדיל!) את סגנון השירה של Slayer, רק על גבי פאוור-קורדס מהירים ומה שנשמע כלוחם מאצ'ו מגודל בתפקיד הזמר.

סגנון התיפוף מזכיר יותר פאוור מטאל, לא משהו מיוחד מדי, והגיטרות שומרות על אותו הקצב, ללא הפוגות מוזיקליות או שינוי משמעותי שהאוזן מתחננת אליו, למעט שבירה לסולואים שגם הם נשמעים מבולגנים מעט ולא מחוברים היטב לקטעים הקודמים להם והבאים אחריהם. אולי גם ניתן להאשים את ההפקה בסאונד המפוזר המתקבל כאן, שכן חסרה לי הרגשת ה-"Tight" הנהדרת שכה אפיינה להקות הבי מטאל טובות, שאף על פי הסאונד המלוכלך הכל התיישב במעין דיוק מושלם במקומו הראוי. בסך הכל ב-Mindfire יש הרבה כעס ו"מטאל" כמתבקש, אך צורת ההעברה שלו לוקה בחסר בעיניי. הוא לא מעביר את המסר, אלא יותר זורק אותו החוצה בצורה לא מלוטשת.

פה ושם ניתן לראות כי Beyond Fallen אכן מסוגלים לגיוון שכזה שעדיין שומר על האחידות והמהות אך עדיין עושה את העבודה (הבתים של "Closer To The End" למשל) אך גם כשהם עושים את זה ישנה נפילה בדמות חיבור לא מתאים לסולו או פזמון שאינו מתרומם כמו שצריך. גם באינסטרומנטאל הלא צפוי ב-"Fields Of Honor" שדווקא היה עשוי להיות מוצלח, חסרים הדגשים: הגיטרות מפגינות כאן יכולות אך אינן מספיק חדות בחיתוך הנגינה, ובמקום לשמוע משפט מוזיקלי ה"מושר" על ידי גיטרה, זה דומה יותר לאסופת צלילים חסרי פיסוק מתאים שיהפוך אותם לערבים להאזנה. מהירות ואגרסיביות אינן מספיקות על מנת להפוך אלבום מטאל למרתק ומושך את האוזן, גם אם הז'אנר לא דורש הרבה תחכום, ואלבום זה מתאפיין במשפט "שמעת אחד, שמעת את כולם". אמנם גם הם אמריקאיים וגם הם נוטים לאפלוליות סטייל Warrel Dane, אך Beyond Fallen כנראה ייאלצו להתאמץ יותר – שכן בנתיים Nevermore עדיין שולטים בכיפה ביד רמה.