Beyond The Bridge – The Old Man and The Spirit

יש מספר פעמים בהן אדם ששומע מטאל מקשיב לאלבום וחושב "ככה מטאל צריך להישמע!". לי למשל זה קרה מוקדם יותר השנה עם Dark Roots Of Earth של Testament אך זו להקה ותיקה בתחום. עם להקות חדשות שמוציאות רק עכשיו אלבום ראשון זה קרה לי רק פעמיים ואחת מהן הייתה בהקשבה הראשונה ל The Old Man and The Spirit אלבומה הראשון של להקת הפרוגרסיב ה(כבר לא כל כך)חדשה Beyond The Bridge. הם קלעו פה לאיזשהו איזון שאני מאוד אוהבת – זה לא "כבד" אבל גם לא "קל", יש מן האגרסיביות לצד רוך בכמה בלדות, אין עומס אבל גם אין חוסר ושעמום. איזון.

מכיוון שזהו אלבומם הראשון, רק ראוי שאפרט ש-Beyond The Brigde מגיעים אלינו מגרמניה והוקמו ב-1999, אך הפרוייקט הזה התחיל לתפוס תאוצה רק ב-2005 כשלגיטריסט Peter Degenfeld-Schonburg עלה רעיון לאלבום קונספט. ביחד עם Christopher Tarnow הקלידן הם גייסו לשורותיהם את הבסיסט המקורי ואת המפיק Simon Oberender ז"ל (שעבד בין השאר עם Edguy, Avantasia, Epica ו-Kamelot) שהביא איתו גם מתופף וסולן. בסוף הם צירפו גם את הסולנית Dilenya Mar, שבאה בכלל מרקע של ג'אז קלאסי. האלבום עצמו היה בפיתוח במשך 7 שנים פחות-או-יותר והשנה הגיעה אלינו התוצאה המוגמרת. The Old Man and The Spirit הוא אלבום קונספט שמספר על איש זקן (תפקידו של הסולן Herbie Langhans) שצועד את צעדיו האחרונים בחיים, הוא מרגיש שחווה הכל ומיצה את כל מה שבן-אדם רגיל יכול למצות אבל עדיין נשארו לו שאלות ותהיות שאת התשובות אליהן הוא לא יכול להשיג בדרך רגילה. למה כולם נולדים? למה כולם חיים? ומה המשמעות של הכל? (התשובה היא 42, וחבל שהוא עבר את כל התסבוכת הזאת כדי לא לגלות את זה בסוף.) על ערש-דווי שומעת אותו רוח (Dilenya) שמציעה לו את התשובות בתמורה לכל הרגשות האנושיים שלו. הזקן מלא בלבטים כי כל הרגשות שלו קשורים בזכרונות, במראות ובתחשות שחווה כל חייו – בעצם מה שעושה אותו אנושי.

השירים באלבום מחולקים לשתי מערכות לפי הסיפור. כל חמשת השירים של המערכה הראשונה וכל ששת השירים של המערכה השנייה "מחוברים" ביניהם מוזיקלית כשההפסקה היחידה היא בין אותן מערכות. האלבום והמערכה הראשונה נפתחים עם The Call, השיר בו הזקן שואל, מודאג, את כל השאלות. שיר מטאל פרוגרסיבי עם נוסחה לא מסובכת יותר מידי, מכניס את השומע לאווירה של האלבום בצורה דיי חלקה. הוא לא מסגיר מיד את ההמשך, למרות שזה לא שונה מידי. כבר בהתחלה Herbie מדגים יכולות ווקאליות מצויינות. הקול שלו יכול להיות גם מחוספס וחזק או עדין ונעים, אבל תמיד עוצמתי. הייתי שמה אותו איפשהו בין Roy Khan לChuck Billy. מיד אחריו The Apparition נפתח בקצב ספק-ערבסקה שכזו ספק-משהו-הודי (יש שם סיטאר…) ובהמשך השיר מופיעה גם גיטרה אקוסטית. בקיצור, שיר מגוון. כאן מתגלה הרוח בפני הזקן ומציעה לו את העסקה, אבל הוא מתעקש שהוא רוצה לחוות הכל בעצמו, כמו שבני-אדם חווים. אישית, אני חושבת שלמרות ש-Dilenya היא זמרת טובה, היא לא מספיק טובה בשביל האלבום הזה. אני לא יודעת אם זה בגלל שהיא באה מג'אז והסגנון לא מתאים לה או שזה נטו הקול שלה – אבל משהו לא עובד כאן. הקול שלה לא גדול מספיק בשביל מה שהולך כאן, היא הולכת ונמוגה בצלילים הגבוהים, ובכללי Herbie דיי מעפיל עליה בקטעים המשותפים.Triumph Of Irreality הוא בעיקרו אינסטרומנטל עם כמה משפטים בודדים בהתחלה יש קצת מהמוזיקה של Doorway To Salvation, השיר השביעי. אחריו The Spring Of It All האינסטרומנטלי והבלדה World Of Wonders מסיימים את המערכה הראשונה בצלילים מז'ורים ויותר רגועים.

המערכה השנייה נפתחת בעוד רצועה אינסטרומנטלית\דיבורית קצרה (The Primal Demand) שמתחילה שקטה עם צלילי קלידים מוזרים קצת אבל מסתיימת בפול-מטאל שממשיך ישר לשיר הבא עם צלילי גיטרה נמוכים וטמפו מהיר. גם פה Herbie מפציץ עם שירה מעולה ובכלל השיר הזה מגניב לדעתי. אני מאוד אוהבת את הלחן והצורה בה השיר בנוי, ואחרי מספר האזנות אני יכולה פשוט להגיד ש-Doorway To Salvation הוא השיר האהוב עלי באלבום. העלילה מתקדמת והזקן מהרהר בעסקה שהוצעה לו, אבל הוא לא רוצה לוותר על הזכרונות והחוויות שלו בכדי לקבל את התשובות. עם התפתחות השיר הוא מזכיר מה שנראה כמו שלושה זכרונות מחייו ולפי מה שהצלחתי להבין בראשון הוא ילד שמתעורר מחלום רע ואמא שלו מרגיעה אותו, בשני הוא מתחתן ובשלישי הוא נמצא בהלוויה (כנראה של אשתו, לפי החלק האחרון בעלילה, אבל זה בהמשך…). מה שנקרא – כל חייו חולפים מול עיניו. בטח בשחור-לבן.

The Struggle מגיע עם הרבה אלמנטים מוזיקליים כמו סולו של פסנתר (או בעצם קלידים עם צליל של פסנתר) ומקצבים שיכולים לעשות אסוסיאציה לסמבה. אחריו, ב-The Difference Is Human העסקה מתפוצצת – הזקן לא מסכים לוותר על הרגשות והזכרונות שלו והרוח חושפת את הטבע המרושע שלה. Where The Earth and Sky Meet העשירי הוא עוד בלדה שמספרת על אותה אהובה שמתה, ו-All a Man Can Do האחד-עשר והסופי הוא הארוך באלבום (9:33) ומסיים באוויה הכבדה שבה התחילה המערכה השנייה. הזקן משלים עם חייו ועם מותו, והוא עובר בשלווה לעולם הבא…

ישנן כמה מלכודות של אלבומי קונספט שהרבה נופלים בהן, וכמה מהן לא נחסכו גם מ-The Old Man and The Spirit, אבל זה לא מונע ממנו להיות אלבום טוב שכיף להקשיב לו, גם מבחינת המוזיקה וגם מבחינת הסיפור, ולהוות נקודת מוצא מצויינת ל-Beyond The Bridge. אני רק מקווה שלא נצטרך לחכות עוד 7 שנים עד לאלבום הבא.