Beyond Twilight – Section X

הכל החל בעקבות להקת Masterplan, שהוציאה את האלבום הראשון שלה איי שם בשנת 2003. הדבר הראשון שניתן היה להבחין בלהקת ההבי הזאת זה הסולן המבטיח Jorn Lande בעל אחד הקולות המרשימים ביותר בעולם המטאל העכשווי. שנתיים עברו והנה יצא האלבום השני של הלהקה, שם שוב חזרנו לאותו סולן מוכשר – ושם עשיתי החלטה, אני צריך לדעת מה עוד הוא עשה. אחרי כמה חודשים של מעקב הגעתי ללא מעט להקות שהבחור השתתף בהן, כאשר שמה של אחת מהן הוא Beyond Twilight, להקה שהוציאה את האלבום הראשון שלה, שנקרא "The Devil's Hall Of Fame" איי שם בשנת 2001.

משמיעה ראשונה היה קשה לי להגדיר את הלהקה, אמנם זה פרוגרסיבי אבל אין פה הרבה סולואים מסובכים והתלקקויות מיותרות, אמנם זה אפל למדי, אבל זה לא שייך לז'אנרים קיצוניים או למה ש-Evergrey עושים… אז מה זה? עדיין אין לי מושג למען האמת. מה שכן, Jorn עשה שם עבודת ווקאלס מעולה שלא לדבר על המוזיקה עצמה שהיה קשה להיפרד ממנה, לשמחתי מתי שאני גילתי את הלהקה כבר האלבום השני שלה עמד לצאת, 4 שנים לאחר הראשון ועם הפתעה אחת… אין שם את הסולן המקורי, האם זה יהיה באמת שווה?

ובכן, בדרך כלל יש לי הסתייגויות משינויים בהרכב, אבל במקרה הזה אמרתי לעצמי שניתן ניסיון לסולן החדש ועלום השם ונראה אם הוא מצליח למלא את הנעליים הגדולות של קודמו. אז ניצלתי את ההזמנות הראשונה וביקשתי מחבר יקר (תודה יוחאי!) שיקנה לי את האלבום בבלגיה, בפסטיבל גראספופ שהתקיים בסוף יוני … ומאז שהוא חזר והביא לי אותו, לא הפסקתי להקשיב לו. "Section X" הוא אלבום סוחף ועשיר מוזיקלית ואני מקווה שאצליח לדבר לפחות על חצי מהדברים שאפשר למצוא בו, כי בכל פעם מגלים משהו חדש. אבל נתחיל מהתחלה…

כמו שכבר אמרתי, "Section X" הוא שם האלבום החדש של Beyond Twilight ולמעשה הוא אלבום קונספט שאני ממש לא רוצה להתחיל לדבר על הסיפור שלו כי הוא מסובך מאד. בקצרה לפחות, השירים באלבום מדברים על מוח האדם ועל ניסויים שונים שנערכים בכפיל שמשתמש באותו מוח… אל תשאלו אותי עוד, אבל זה לפחות מסביר את שם השיר הראשון "Be Careful Its My Head Too", שלא כולל הרבה מלבד מלמולים טכניים של מדען הבודק את "הניסוי" שלו… בלי משהו שנשמע ברקע מלבד צליל אטמוספרי חלש. והנה במעבר חד שמתחיל בתיפוף שובר ומלווה את צלילי הפסנתר של הקלידים מתחיל השיר השני "The Path Of Darkness" – השיר שהכי אהבתי באלבום.

כבר? כן, השיר הזה, אף על פי שמתחיל את האלבום, מצליח לגרום לי בכל פעם מחדש צמרמורת כשאני מקשיב לו. לא עוברות מספר שניות לאחר התחלתו והסולן החדש, Kelly Sundown Carpenter עם השם המטאלי שלו, מתחיל בשירת קלין עמוקה, כאילו הוא כועס על מישהו. ופה כבר הופתעתי, הסולן פשוט נשמע מעולה ולדעתי אפילו מתאים הרבה יותר מקודמו למוזיקה שהלהקה עושה. ועוד איזה מוזיקה… ריפים פרוגרסיביים של נמאסים עליך, קלידים שמשום מה אני מחבב את הצליל שלהם, תיפוף שלמרות הקצב האיטי שלו הוא מצליח לגרום לי לדפוק את הראש וכמובן הדבר העיקרי שמוסיף להכל, השירה.

קרפנטר מראה מגוון רחב של קולות, כולם מבוססים על קלין, אבל כל אחד שונה מהאחר. יש לנו פה זעקות, לחישות, שירה עדינה, שירה מלוכלכת ועוד – ממש כמו כביסה, הכל פה מתערבב ויוצא נקי בסופו של דבר. צריך לשמוע את משחקי הקול שלו כשהוא עושה דו-שיח עם עצמו, זה מטורף. גם הפזמון בשיר, אפי ומרגש למדי שאי אפשר שלא להצטרף אליו. ואם זה לא מספיק, יש לנו פה גם כמה קולות רקע, שגם הם מגוונים למדי לאורך כל האלבום – בשיר הזה הם מצטרפים בקולות רגועים לסולן לקראת הסוף ובשיר הבא, "Shadow Self", הם נכנסים בשירה לטינית ועוזרים להמחיש את השיגעון שעובר על המוח. גם זה אחד מהשירים החזקים באלבום ויש בו הרבה תפקידי ווקלאס ונגינה שקשה לתפוס אותם בשמיעה ראשונה.

לעומת השניים הקודמים, השיר הרביעי "Sleeping Beauty" מתחיל בנגינת פרוגרסיב רגילה למדי, כשקולו של קרפנטר מציג פן נוסף עם שירה רגועה ואפילו אחרוג ואומר פופיסטית-משהו. אבל הזעקות… הו הזעקות, איתן הוא מגיע לטונים גבוהים במיוחד בלי מאמץ אפילו, איזה יופי. השיר ממשיך בטונים רגועים ובנגינת קלידים קלילה… עד הדקה השנייה, שם הסולן חוזר ברגש והאפלה מתחילה… רגע, שוב פעם הוא רגוע – גם כן הפרוגרסיב הזה! אין שיר אחד שלא מורכב מסגנונות רבים, גם בנגינה וגם בשירה, אפילו יש לנו פה דו-שיח בין קלידים לגיטרה שלא לדבר על נגינה קלאסית ושוב קולות רקע לטיניים, בשלב הזה כבר אפשר לאבד את השיר ועם זאת עדיין להמשיך להקשיב לו, אי אפשר שלא.

"The Dark Side" מציג שוב שירה משוגעת לצד נגינה אטמוספרית חלולה ואפלה עם התחלה מיוחדת במינה. מי שחובב קולנוע בטוח יזהה שקרפנטר מצטט במהלך השיר לא מעט משפטים מסרטי אימה מלאי דם, אם זה מדרקולה, אמריקן פסיכו או אפילו קולות "המציצה" מחניבעל – ובקיצור, מה שהשם מרמז עליו, כל דבר מ-"הצד האפל". ביחד עם תוספות אחרות ושימוש אטמוספרי-חללי לא קטן, השיר בהחלט נשמע מטורף. לפחות הם נותנים לנו להירגע בקטע אינסטרומנטלי של פסנתר, קטע שאפילו אני חיבבתי … אבל אחרי כמה הקשבות דילגתי בטבעיות לשיר נוסף ואהוב עלי שמגיע אחריו, "Ecstasy Arise". עם נגינה וירטואוזית כבדה הוא נפתח אך כשנכנס קולו של קרפנטר בזעקת "הבי מטאל" שוברת, אי אפשר שלא לצעוק יחד איתו, במיוחד לצד נעימה שמזכירה את הסרט "השוטר מברלי הילס". לאורך כל השיר קרפנטר ממשיך להראות כישורים ולא מעייף לרגע… והפזמון, כל-כך טוב, כל-כך מרגש, שירה מעולה.

הקטע הזה, כמו רוב השירים באלבום, מגיע לאורך 7 דקות, אבל לא מרגישים שהן עוברות בכלל, במיוחד בשיר האחרון, שיר הנושא, "Section X", שאורכו 9 דקות ובכלל לא רוצים שייגמר. למזלי, הלהקה עשתה את העבודה בשבילנו, כשכבר מתחילת השיר אפשר לשמוע בנגינה האיטית והשירה הרגועה של הסולן, כאילו זה "הסוף". הרבה רגשות Beyond Twilight מצליחים להביא, אם זה בזכות קרפנטר המוכשר או חברי הלהקה עם הנגינה המיוחדת שלהם, אפשר אפילו לקרוא למה שהם עושים "דארק פרוגרסיב". באמת שאין פה שום דבר מתלקק (מלבדי) וזה כל-כך טוב. אתם חייבים שמיעה אחת לפחות.