1. Invitation
  2. Son of War
  3. Trauma Bonds
  4. Years in Frigid Light
  5. Bellow
  6. Death Comes in Reverse
  7. Sun of War
  8. Holy Silence
  9. He Is the Path

Black Crown Initiate – Violent Portraits of Doomed Escape

לפני כשנה תפסתי את חברי להקת Obsidian Tide לראיון מצולם קטן בו הייתה להם הזדמנות לספר את סיפורם ולהפיץ את משנתם. הראיון פורסם במגזין, אז עכשיו זה זמן טוב עבורכם להשלים כמה פערים אם טרם צפיתם בו. עבור אותם אנשים שלא הולכים לטרוח להשלים את הפערים עכשיו (כיאות לעידן הענן וה-״כאן ועכשיו״), אציין שדובר בו על תרבות השיתוף בה נוקטים חברי הלהקה כשהשלל המדובר הוא כל להקה חדשה או אלבום מעניין בהם נתקלו. הלהקה לא זרקה סתם מילים יפות וגם אני זכיתי לרשימת ״אתה חייב לבדוק אותם״ משל עצמי, ביניהם גם להקת Black Crown Initiate. לפני כשנה הקשבתי ללהקה ואני פשוט לא זוכר מה הייתה ההתרשמות שלי ממנה ולמה לא המשכתי להקשיב לה. רק הספק הזה היה מספיק כדי שברגע בו ראיתי שיצא להם אלבום חדש אמרתי לעצמי שזה אלבום שאני חייב לבדוק מהר – הפעם כשזה טרי בכל דרך.

האלבום Violent Portraits of Doomed Escape הוא השלישי שחבורת ה-Progressive Death Metal האמריקנית הזאת משחררת לעולם והראשון תחת הלייבל הנודע Century Media Records. ה-Progressive Death Metal נעשה הגדרה כל כך רחבה בשנים האחרונות כשהטעם הכללי של קהל ה-Technical Death Metal החל להתקרב לעבר מורכבות הלחנתית וכשהטעם הכללי של קהל ה-Progressive Metal החל יותר להעריך גראולים. החתימה בלייבל הגדול הביאה איתה ציפייה למשהו איכותי אבל לא היה לי מושג לאיזה סוג של מוזיקה אני צועד. האם אזכה ל-Haken, ל-Between the Buried and Me, ל-Opeth הישנים, ל-Equipois, ל-Rivers of Nihil או שאמצא כאן משהו שונה לגמרי?ֿ

מרגע שהתחיל השיר Invitation הפותח את האלבום בשירה נקייה ומודרנית ובגיטרה אקוסטית, הבנתי שלא צפוי לי פה Death Metal מכסח עם נטייה ל-Progressive. דקה נוספת פנימה, הדיסטורשן מתחיל, הגראולים העמוקים והנשפניים של James Dorton נכנסים והכובד האיטי של שאר חברי הלהקה מבהירים שאין לנו פה להקה שמתנסה מעט בסאונד של גראולים ותו לא. אנו נמצאים בדיוק בנקודת האמצע שבין מורכבות טכנית, מהירות, כובד ושירה קיצונית שמעולם ה-Death ובין מורכות הלחנתית, משקלים משתנים, הרמוניה מוזרה, שירה מלודית וסולו גיטרה מאת Andy Thomas המפוצץ ב-feel שבמטאל מסורתי יותר. רגע ההפוגה הקצר שמחזיר אותנו לגיטרה אקוסטית מבהיר לי שחובבי Opeth הם אלה שאמורים להנות כאן יותר מכל, כשהנקודה העיקרית של השוני היא בהעדפה האישית שלי את שירתו של Mikael Åkerfeldt הן בשירה המלודית והן בגראולים.

מה בכל זאת ההבדל בין Black Crown Initiate ובין Opeth? ההבדל העיקרי הוא ההבדל בהפקה שהביא איתו פער של 15-20 שנה בין האלבומים. הדבר מתבטא בעיקר ביכולת של הכלים להישמע כמו מקשה אחת עם wall of sound אימתני שמטביע את המאזין בצלילים מכל כיוון. גם לכשניסיתי לשבור את המיקס ולראות כיצד אצליח להעריך כל נגן בפני עצמו, גיליתי שקשה לנתק את הבס של Nick Shaw מגיטרת הליווי של Ethan McKenna ומהתופים של נגן הסשן Gabe Seeber. הגישה ההפקתית הזאת סינגרתית להפליא כשהתוצאה הסופית קוסמת עוד לפני שניסינו להבין איך אנחנו מרגישים כלפי הריפים, המקצבים או השירה. נשאר לי לפנטז לעצמי איך Opeth היו נשמעים עם כזאת הפקה עשירה ומודרנית.

ככל שנתקדם באלבום, נשים לב שהסאונד מתרחק מעט מה-Opeth ככל שהשירה הנקייה של Andy נכנסת בתדירות גבוהה יותר. השירה הגבוהה מזכירה הרבה יותר את Stu Block, כיום מלהקת Iced Earth, אלא שבתקופה שבה שר עבור להקת Progressive Death Metal אחרת – Into Eternity. הדמיון לא נגמר רק באופן השירה הנקייה אלא גם במילות השירים, כשלא יכולתי שלא להיזכר באלבום The Incurable Tragedy. מילות השירים לא מוסברות ולמרות שרובן לא באנגלית גבוהה, לא קל להבין מה עבר בראשם של כותבי המילים, אבל דבר אחד ברור – יש לנו כאן ים של יאוש. שירים שנעים בין אובדן, בין כאב, בין כישלון ובין קשת שלמה של רגשות כבדים שכאלה גורמים לי לחשוב שאם לא ב-Progressive Death Metal, יש ללהקה כבר חומר מוכן להסבה מקצועית ל-Doom Metal.

מיד אחרי הרצועה Bellow שלא עושה הרבה חוץ מלהפגין את הקשת הקולית הרחבה שבין שירה גרונית מונגולית ובין גראולים מטאליים מסורתיים, אנחנו נכנסים לשיר Death Comes in Reverse שמביא איתו בשורה נוספת – בשורת ה-Between the Buried and Me. ההרמוניה מתחילה להיות קצת יותר מתוחכמת ו-Jazz-ית, תפקידי התופים נעשים סטנדרטיים עוד פחות והמשחקים שבין שירה נקייה ובין גראולים מודרניים נעשים בולטים עוד יותר. אם עד כה נהניתי מהאלבום ומהכיוונים השונים שהוא הביא איתו, כאן אנחנו מגיעים לשיאים מוזיקליים מגניבים ביותר. אמנם בכך שאני נוקט בשמם של BTBAM אני מכריז על הסגנון כמקורי פחות, אבל הלהקה מחמיאה לו כל כך שאין לי כל טענות כלפי המהלך. חשוב לציין שגם הפעם שירתו של Tommy Rogers הטביעה בי חותם הרבה יותר משירתם של James ושל Andy, מבלי להוריד מכישוריהם.

בעוד צלילי הפסנתר הישן, השירה הנמוכה המחוספסת והכינור מנגנים משהו שיצא כרגע מפטיפון ישן עד ל-fadeout צפוי, נותרת לנו תחושה חמימה בלב. ביחס לאלבום שבאתי אליו בלי שמץ ציפייה ובעיקר עם תהייה, מדובר על חוויה מגניבה ביותר ועל יצירה מבורכת. אמנם Black Crown Initiate לא הביאו לשולחן הרבה יותר מדי מקוריות או משהו שהפיל אותי מהרגליים ביופיו (אפילו שאני סאקר גדול למלודיה), אבל Violent Portraits of Doomed Escape הוא אלבום מהנה ביותר שעוטף באופן הדוק ויפה את מה שאהבנו ועודנו אוהבים לשמוע ברחבי ה-Progressive Death Metal. אמנם לא סיימתי את האלבום עם רצון לקרוע להם את הדיסקוגרפיה מכל כיוון, אך כן הגיעה פעם נוספת התחושה ש-Progressive Death Metal היא המוזיקה הכי טובה בעולם, כמו שכל להקה טובה מעבירה בסגנונה. עם אסתטיקה שכזאת, אלבום קונספט מפתיע אחד הוא כל מה שחסר כדי שהם יהיו שם דבר. אם החלטתם להאזין ומצאתם את עצמכם נהנים מהאלבום, זרקו מילת תודה לשחר מ-Obsidian Tide והעבירו הלאה את הבשורה.