Black Stone Cherry – Black to Blues
- Built For Comfort
- Chanpagne & Reefer
- Placae of the King
- Hoochie Coochie Man
- Born Under a Bad Sign
- I Want To Be Loved
BLACK STONE CHERRY הם להקת Hard Rock אמריקאית מהדרום החם והמזיע, שהוקמה ב-2001. חברי הלהקה עצמם מתייחסים למוסיקה שלהם כ"רוקנרול דרומי" (Southern Rock'n'rol). בתחילת הדרך הלהקה נגינה גרסאות כיסוי לקלאסיקות רוק "סתם בשביל הכיף" באסם שהפך לחדר חזרות מכוסה פוסטרים וכרטיסים להופעות (כפי שהם מתארים בעמוד שלהם בפייסבוק):
"We'd go there and sit and smoke cigarettes and jam on Nirvana and AC/DC, Skynyrd songs and Pantera, try to play Led Zeppelin songs," Young remembers. "It was perfect, man. The closest neighbor was, like, more than a mile away, so we could make as much noise as we wanted, any time we wanted. It was a great way to become a band."
ב-2006 הלהקה שחררה את האלבום הראשון שלה שנשא את שם הלהקה, ומשם צברה קהל מעריצים שהלך וגדל במיוחד באזור הדרום של ארה"ב בו הרוק'נ'רול המחוספס ששואב הרבה מן הקאנטרי והבלוז משגשג (מה שבא לידי ביטוי בהשמעות ללא סוף בתחנות הרדיו של שירים שנשאו שמות הכי "רדנקיים" שניתן לתאר כמו Me and Mary Jane או White Trash Millionaire.
עד היום הוציאה BLACK STONE CHERRY חמישה אלבומי אולפן, והשישי במספר אמור לצאת השנה (2018). האי.פי Black to Blues יצא בסוף 2017. והוא אסופה של 6 שירי בלוז ותיקים בביצועים עכשוויים עם דגש על הצד הרוקרי שבביצוע המחודש.
ל-Black to Blues נחשפתי במקרה, בשיטוטיי הקבועים בין מדפי הדיסקים והתקליטים בחנות "פיקולו" שבנהריה. ביני לבין המוסד הותיק והמכובד הזה יש הסכם לא כתוב, שבכל פעם שאני מגיע לשם (וזה קורה לא מעט) כדי לרכוש אלבום, הם משמיעים לי דברים שנראים להם שיגעו בנשמת הרוקר המיוסר שבי, ואז אצא מהחנות לכל הפחות עם שניים שלושה אלבומים במקום האחד הבודד שאותו התכוונתי לרכוש מלכתחילה. הסכם מענג לשני הצדדים.
האי.פי נפתח ב- Built for comfort שבוצע במקור על-ידי ווילי דיקסון ב-1959 באלבום Willies Blues. ווילי דיקסון נחשב לאחד מחלוצי החיבור שבין הבלוז, הרוק'נרול והרוק העכשווי. Built for comfort שלו מ-1959 היה אחד משיריו המפורסמים ביותר, שהתייחס לגודלו של דיקסון שבניגוד לביטוי המפורסם שמתייחס למכוניות ש"היו בנויות למהירות", הוא עצמו בנוי ל"נוחות" (עם התייחסות סמויה לממדים אחרים ש"נשים צריכות).
לשיר נעשו גרסאות כיסוי רבות, כולל של להקת הרוק UFO, אולם הביצוע הנוכחי של BLACK STONE CHERRY מביא את הנשמה והסקסיות הבלוזית למקסימום עם הכבדות של הגיטרות הרוקיסטיות וההפקה המדויקת. Ben Wells מוציא פה מהגיטרה את המקסימום ואפשר לדמיין אותו משתגע על במות עם לשון בחוץ ומשובה בעיניים. השילוב בין הריפים הכבדים של ההארד רוק לסולו מלא הייסורים של הגיטרה בין לבין עושה את מה שבלוז יכול לעשות – מוציא את המיץ מהכבד אל הכליות ואל הביציות. בקיצור, תענוג גדול.
מאדי ווטרז, שב-EP מופיעים שלושה שירים שלו, נחשב עד היום לאב הרוחני של ה"שיקגו בלוז" ויש רבים שמתייחסים אליו כאל אחד ממוזיקאי הבלוז הבולטים ביותר בכל הזמנים. בשנת 2004 נבחר, למשל, על ידי המגזין רולינג סטון למקום ה-17 ברשימת 100 האמנים הגדולים של כל הזמנים.
ב- Champagne and reefer מהאלבום King Bee מ-1981 וואטרז מתייחס לנושא הלגליזציה של הסמים הקלים (Reefer בסלנג אמריקני מתייחס למה שאנו קוראים לו בסלנג ישראלי ג'וינט), ומבקש שיתנו לו לעשן את הצינגל'ה שלו כשהוא עצוב ובא לו קצת לרחף (זאת בנוסף ל"תנו לי לשתות את האלכוהול שלי, ותנו לי גם את האשה שלי…). וואטרז מיטיב להציג את אחד משני הנושאים המרכזיים בבלוז – הרצון לחיים מהנים ושקטים ללא התערבות הממסד (לצד הנושא המרכזי השני שקיים בז'אנר – שירי עצב ודכאון על החיים הקשים בעולם האכזר):
גם פה, המקצב מהיר יותר והמוסיקה רועשת ומכסחת יותר. השירה של Chris Robertson מהוקצעת, נקייה ו"לבנה" יותר משל וואטרז כמובן, אבל היא "זורמת" יותר ונעימה מאד לאזניו של הרוקר בעידן הזה.
Hoochie coochie man של וואטרז, שהוקלט ב-1954 והוא אחד מן הסטנדרטים הידועים בעולם הבלוז (סטנדרט = שיר בלוז שקיבל הכרה כאחד מ"יסודות הז'אנר"), מקבל טיפול לעילא על-ידי BLACK STONE CHERRY. האווירה האיטית, שמתאימה לעמוד המרכזי במועדון חשפנות אפלולי אי-שם בדאון טאון הארלם נשמרת, עם מקצב בלוז בסיסי וסולו גיטרות שנשמע כמו כלב מיוחם שמילל בין לבין הגיטרות המנסרות והתופים המחרמנים. איזה ביצוע מדליק לשיר מטריף.
כמה כיף בשיר אחד. וכרגיל, לאוזניי נשמע שהעיבוד הרוקרי שמוסיף נופך חצוף ופחות כבד לשיר סקסי כל כך הופך את היצירה לחגיגה אמתית. I want to be loved של וואטרז מ-1955 בניגוד לשני הקודמים הוא שיר קליל ואפילו צעיר וילדותי משהו שמדבר על הרצון להיות נאהב.
John Fred Young עושה פה עבודה נפלאה על התופים, בקצב מהיר ואפילו חצוף משהו. השיר הזה שגם הביצוע הרוקיסטי של BLACK STONE CHERRY לא משנה מהילדותיות שלו משלים את טרילוגיית מאדי ווטרז באלבום המחווה הזה לבלוז, טרילוגיה של סקס, סמים ורוק'נרול…
Palace of the king שבמקור ניגן פרדי קינג ויצא ב-1971 באלבום Getting Ready. פרדי קינג נחשב לאחד מ- the Three Kings, כלומר אבות הבלוז החשמלי יחד עם אלברט קינג ובי בי קינג. בטקסס, לדוגמא, ה-3 בספטמבר נקרא "יום פרדי קינג", והוא אף הוצב במקום ה-15 ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים של הרולינג סטון, וב-2012 הוא התווסף להיכל התהילה של הרוק.
השיר עצמו מדבר על כמה שהבית חשוב לקינג, וכשמו כן הוא, מבחינתו אפילו הדירה העלובה שלו בדאלאס היא ארמון מלכים לעומת כל הטוב והנוצץ שבעולם. התפישה המעניינת והמפתיעה הזו נפוצה מאד בקרב מוזיקאי הבלוז. שילוב של תפישה פטריוטית שבעצמה, כאמור, מוזרה למדיי (היות והבלוז, כמו הג'אז, התפתח כמוסיקת נחמה ותמיכה הדדית של העבדים האפריקנים שהובאו לקולוניה החדשה). ניתן לטעמי לייחס את התפישה הזו למרכיב הצניעות וההסתפקות במועט של אותם דורות ראשונים לעבדות, יחד עם הלכידות החברתית שהייתה זו שסייעה להם לשרוד את כל הקשיים היומיומיים שבהישרדות, וזו עם זו יצרו תחושת "הכי טוב זה פה ועכשיו" או "עדיף להיות עני עם האנשים שאוהבים אותך, מאשר עשיר ועטוף בקושרי קשר שרק מחפשים את ההזדמנות לנעוץ סכין בגבך".
Born under a bad sign הוא שיר מתוך האלבום השני של אלברט קינג מ-1967, שנשא את אותו שם. במקור השיר יצא כסינגל אולם צבר הצלחה כה רבה שנכנס לאלבום כשיר הנושא, ונחשב עד היום כשיר החשוב ביותר של קינג. גם קינג כמו חברו ל"שלישיית מלכי גיטרות הבלוז" פרדי קינג נמצא כיום בהיכל התהילה של הרוק.
השיר Born Under a Bad Sign מוערך כבר מההתחלה על-ידי הרוקרים בשל הרמוניות הבס והתופים שלו. Jon Lawhon נותן פה את הנשמה על הבס בהרמוניה עצובה אבל שאיכשהו עדיין יש בה דוק של אופטימיות. השיר הזה בוצע יותר מכמעט רוב רובם של שירי הבלוז הנודעים, ויש לו גם אין סוף גרסאות כיסוי, כולל של להקת הCREAM. השיר מתייחס למוטיב המרכזי השני של הבלוז שכבר התייחסתי אליו קודם לכן – קשיי הקיום בעולם אכזר, חוסר מזל וגורל שמראש ידוע מראש לשבט ולא לחסד.
ואין כמו השיר הזה כדי לסיים עמו סקירה של אלבום Hard Rock דרומי מלא הורמונים וזיעה שכולו מחווה לגדולי הבלוז. שיר שמדבר מחד על הבאסה שלהיות "שחור", עני, לא משכיל וחסר מזל בעולם של לבנים, עשירים וממוזלים. אבל מאידך, מה יותר מסמל את ההצלחה להשתלב בחברה האליטיסטית שמאז ומתמיד היית בה "נטע זר" ואף מוחרם, מנודה ונרדף (אין צורך להזכיר את כל הרדיפה שחוו האפרו-אמריקנים בארה"ב בכלל ובדרום בפרט), מאשר העבודה שלהקת רוק לבנה יותר מדונאלד טראמפ מבצעת מחווה אוהבת ומעולה למוסיקה השחורה שלך?
לטעמי ה-EP הזה הוא בגדר חובה לכל מי שאוהב Hard Rock, לכל מי שחולה על רוק "דרומי" סטייל ZZ TOP ואחרות, לכל מעריץ בלוז שרוצה להתקדם טיפה לז'אנר קצת יותר רועש ועכשווי, ובמיוחד לכל אלו שאוהבים לחדש ולשלב בין ז'אנרים. זה כיף, זה מדליק, זה מרענן כמו לימונדה קרה על מרפסת עץ אחרי קערה של צ'ילי.