Blaze – Blood And Belief
- Alive
- Ten Seconds
- Blood and Belief
- Life and Death
- Tearing Yourself to Pieces
- Hollow Head
- Will to Win
- Regret 05:52
- The Path and the Way
- Soundtrack of My Life
נראה לי שההבדל העיקרי בין הבי מטאל להארד רוק עובר בדינמיקה. בעוד להקות כמו איירון מיידן וג'ודאס פריסט שמרו על מוזיקה יותר דינמית אפילו בבלדות שלהן מדיפ פרפל או לד זפלין, ולהקות כמו מן-או-וור היו יותר דינמיות ממוטלי קרו – למרות שהנושא הטקסטואלי של שתיהן היה מצומצם למדי – ההבדל הוא בדינמיקה.
זו הסיבה למה ההבי מטאל המסורתי כמעט איבד את הצורה לגמרי, והסגנון שייך לדינוזאורים פרה-שנות ה-80. סגנון הפאוור מטאל האכיל את ההבי מטאל הישן אבק במרוצת השנים. מאותה סיבה בערך השמורה להבדלים בין הבי מטאל להארד רוק. הדינמיקה.
ובכל זאת, אם מדי פעם מבליחים מבעד לעננת האבק הזאת אלבומים ששווים האזנה (אשר אינם רק יציאות מנותקות שלא שוחררו באמצע שנות ה-80) אולי היו מתייחסים אליהם בצורה הגונה יותר, כאלבומים שווי-ערך של ממש אשר נשמעים עדכניים ומלאי חיים למרות שמדובר בסגנון שקשה לראות איך אפשר לחדש בו.
בלייז ביילי מוציא השנה אלבום חדש, Blood and belief והוא נשמע מרענן בהחלט. מתחיל ביריית רוקנרול כבד במיוחד, האלבום נפתח ברעש ונגמר באותה צורה. הוא לא פורץ דרך בשום דרך כזו או אחרת, אבל הוא עושה את המלאכה שלו. השיר נקרא Alive, והוא בהחלט מזכיר לנו שיש חיים אחרי איירון מיידן. אי אפשר להתאכזב מאיירון מיידן שהם בהרכב המלא והקלאסי שלהם, כי במילא אנחנו יודעים מה עומד לפנינו, והם ממלאים את הבקשה הזאת.
אבל אם איירון מיידן היו מוציאים אלבום כמו Blood and belief למשל, היינו מופתעים. זה הבי מטאל אחר, יש לו ריח רוקנרולי, יש לו אלמנטים של ספיד-מטאל אה-לה מטאליקה. נראה לי שזו הסיבה שברוס דיקינסון פתח בקריירת סולו. כי הנוסחה הטחונה של מיידן מספיקה רק למעריצים – אבל הנגנים עצמם משתגעים ממנה. אז בלייז ביילי גם עבר על הנוסחה הזאת. לא זמן רב כמו דיקינסון אבל בתור יוצא מיידן ולו רק יוצא המיידן הכי פחות מוערך (נראה לי פול דיאנו מקבל יותר הערכה ממנו) ובכל זאת, זהו אלבום הסולו השלישי של בלייז עם להקתו – ורק עכשיו הם מגיעים למצב של אלבום שאפשר לשמוע מתחילתו עד סופו לדעתי.
אחרי שיר הפתיחה המקפיץ יש לנו שיר מקפיץ יותר שנקרא 10 seconds, מבוסס על ליק הבי מטאל קלאסי. החומר עצמו שומר על הדינמיקה שאינה מגיעה לרמת אינטנסיביות של פאוור מטאל (משמע דאבל-פדאל לכל אורך השיר, מהירות וקול ממש גבוה) אבל עדיין מאד סוחף – כמו בערך קריירת הסולו של רוני ג'יימס דיו או השלבים היותר זורמים של אוזי אוזבורן. בכלליות, קריירת סולו של סולני הבי מטאל נשמעת תמיד יותר זורמת מאשר להקת האם. להוציא את פול דיאנו. איפה הילד?
השירים הטובים ביותר באלבום הם שיר הנושא הבא במספר 3, וכמו כן השירים Life and death שבטח יתפוס חזק בתור להיט הופעות וכמו כן גם Regret המרגש והאישי. האלבום הזה מהווה דוגמה להתרחבות ההבי מטאל לגבולות חדשים, לטשטוש הגבולות בין כל המטאל המלודי, למשל דברים שיכלו להכנס לאלבום של In flames לדוגמה, שנחשבים דת' מטאל מלודי, למרות שהם מאד מעודנים, או לחלק קליל בשיר של ספולטורה. למרות הלאום הבריטי, יש חלקים מהאלבום שנשמעים כמו רוקנרול אמריקאי מוגבר בדיסטורשן, אם זה ברוס ספרינגסטין או הביץ'-בויז, אבל מדובר בהשפעות ברורות כבר על כלל הסגנון.
ישנם חלקים חלשים לאלבום כמובן. הוא לא מועמד לתואר אלבום השנה לצערו של בלייז ביילי. השיר Hollow head די משעמם, וכמו כן גם השיר Will to win נשמע כמו פליטת מן-או-וור שהם לא העזו להתקרב אל התוכן שלה כי היא הייתה מתרפסת מדי.
הבעיה העיקרית של האלבום, למרות המוזיקה הסוחפת והביצועים ההולמים של הגיטריסטים ג'ון סלטר וסטיב ווארי, הוא החד-גוניות המאיימת שיש לשירה של בלייז. הוא נשמע בדיוק כמו שהוא נשמע באיירון מיידן (והוא לא נשמע שם מי יודע מה. גם אם האקס פקטור היה אלבום די מגניב – בלייז ללא ספק החוליה החלשה בו) בסופו של דבר בלייז יודע שהוא לא גדול הזמרים – והוא מנסה כמעט ולהדגיש את זה. לא מושך שצריך, לא מרתק מספיק שצריך – הכל לא מספיק בביצועים הווקאלים שלו, או מספיקים בקושי. הקול שלו הרבה יותר בוגר, וערוך בצורה יפה מאד, אף מולחן כראוי להבדיל מהשבלוניות ההרסנית שאיירון מיידן שירבבו לו – אבל זה עדיין רחוק מלהיות ג'ף טייט או ברוס דיקינסון. ופה המכשול של ביילי. בתקווה שהשם שהוא בנה לעצמו באיירון מיידן יהיה מספיק מקדם מכירות בכל העולם, למרות שהוא זכור שם בעיקר לרעה. היתרונות הבולטים של האלבום הם מוזיקאים מוכשרים והפקה נוצצת של מפיק העל אנדי סניפ – שכל מלאכה שלו נשמעת כמו מיליון דולר.
לסיכום, האלבום הזה אינו פורץ גבולות, אבל הוא בהחלט שווה טעימה לאלה שלא נמאס להם מהבי מטאל טוב וכוחני. לרוויה, אחים.