Bleeding Through – Bleeding Through

חובבי המטאל המודרני, לרבות ה-Metalcore, ודאי נתקלו כבר בלהקה Bleeding Through. הלהקה עשתה את הפריצה הגדולה שלה גם מבעד לרשת CNN כאשר רכב הלהקה התהפך באוויר לעיני מצלמות ב-Utah הקפואה. משם Bleeding Through הגיעו בזינוק לבמות הגדולות בעולם. כלהקה שלא ראתה את עצמה "להקת מטאל מהשורה" אלא יותר להקת Hardcore שמנסה לגוון, אין ספק של-Bleeding Through היה לא מעט מה להציע. אלבומם The Truth הוא לדעתי אלבום Metalcore נשכני ובועט עם סאונד מעולה שמאד מחמיא לכל נגניה הלהקה, שכוללים מעבר לחמישייה קלאסית של עברייני מטאל מוזיקלים גם עלמת חן בשם Marta Peterson שנמצאת על הקלידים ומוסיפי נפח גותי למוזיקה המכסחת של ההרכב. האמת היא שאני לא יכול לקחת מ-Bleeding Through את ההצלחה הפנומנאלית שלהם ולשים אותה רק בלהיות במקום הנכון בזמן הנכון. הם עשו הכול כדי לכתוב לעצמם את החוקים ולא לשחק לפי המשחק, והצליחו למרות (ואולי בזכות ?) הדרך שלהם להגיע ב-2004 למקומות שלהקות עם ותק דומה ממש לא מתקרבות אליו. אנחנו מדברים על מסלול של 3 שנים שהתחיל כלהקת החימום של AFI והמשיך למשבצות מפתח בפסטיבלים כמו Download ו-Ozzfest עד לסיבוב הופעות עם Slayer ו-Marlin Manson. הלהקה הזו משלבת בכוח ובעקשנות בין מוזיקת Hardcore בהשפעות של Agnostic Front ו-Earth Crisis עם Death Metal, לטענתם זה מגיע מ-Entombed, אבל בסופו של דבר תצפו כמובן ל-Metalcore שחורג מהסטנדרט רק בקצת. In Flames ו-Heaven Shall Burn עשו את זה לפניהם, אולי עם פחות גישת Hardcore שלוחית על הגיטרה, ומן הסתם בלי קלידנית קבועה, אבל אין פה אילו שהם הפתעות מוזיקליות.

האלבום נפתח עם קטע קלידים אטמוספרי (הטענה העיקרית שהלהקה משלבת Symphonic Black Metal זה ההתעקשות של Marta הקלידנית שלהם להכניס שטיחי קלידים גותיים לכל רווח מוזיקלי, וגם לחורים שאין בהם אחד שכזה) שנקרא A Resurrection, ומתחלף במהירות עם Anti-Hero. Anti-Hero הוא שיר שמתחיל מהיר, מאד Death Metal בהווייתו, עם שירת Hardcore ברורה וצלולה יחסית לז'אנר בעשור האחרון מפיו של Branden Shieppati, מנהיג הלהקה הבלתי מעורער. הנוסחה של עולמו המוזיקלי של ז'אנר ה-Metalcore נתפרת באופן מושלם סביב Bleeding Through בשיר זה. בין קטעי מטאל מהירים של Up-tempo, דרך פזמון שמושר בצורה כמעט נקייה (צעקות עם טון פשוט ומלודי, בדומה ל-Thrash Metal של פעם), ועד לקטעי Breakdown שחוזרים אפילו פעמיים בשיר, עם שירת כנופיה וטקסט מטופש. הפתיחה הזו משחקת מאד לרעת Bleeding Through. אחרי אלבום מוצלח כל כך כמו Declaration שבאמת גירד סוג של אמירה אומנותית, המראה הנוכחי של הלהקה מציג בעיקר חזרה למקומות נוחים ונטולי חשיבות מבחינה מוזיקלית.

בשיר Your Abandonment הזירה מעט משתנה. אווירת ה-Black Metal מחלחלת מעט יותר עמוק, והבית כולו עובר באופן חלק, גם אחרי שהלהקה חוזרת אל המנעד הבטוח של ריפים ת'ראשיים על מקצבי Hardcore כיאה לז'אנר הבסיסי בהם הם מכים בחוזקה. אין ספק שבשיר אפל זה הרעיונות של השמדה עצמית, של הזנחה עצמית וחירוף נפש עולים על גדותיהם, ודווקא הקטע האמצעי הכולל Breakdown בניחוח Industrial וסולואים מהירים מחזקים את השיר בתור אחד מהשירים הטובים באלבום, וטיפוס של כמה מדרגות מהשיר הפותח. המגמה הזו ממשיכה גם בשיר העוקב, Fifteen Minutes, שנושק הרבה יותר ל-Death Metal ופחות ל-Melodic Black Metal שנכרך סביב השיר הקודם. Salvation Never Found הוא השיר הטוב באלבום, הוא היחיד שמצליח להביע משהו מעניין וסוחף, עם ריפים מלודיים מצד אחד ואגרסיביים מצד שני. גם הזרימה של השירה והצרחות של Brendan מתעלות על עצמם. למרות שהוא עדיין מריח מכל סממני הז'אנר, אין ספק שזה השיר שצריך לייצג את האלבום הזה. עבודה הגיטרה המובילה שנגררת ביחד עם הקלידים לקטעי Symphonic Black Metal מצד אחד, ומצד שני הפזמונים הצפויים של שירה נקייה ומעודנת, מהווים סוג של סיכום ציפיות מז'אנר שלם, ועומדים בציפיות הנ"ל.

למעשה, בהיותו האלבום הכי פחות מוכר של Bleeding Through (מגמה שרק הולכת ומחריפה אצל הלהקה מאז אלבומה This is love, This is murderous) למרות היותו האלבום שנושא את שם הלהקה, הוא בעצם אכן סיכום מדוקדק ומושכל של כלל הז'אנר שנקרא Metalcore. חובבי הז'אנר אמורים לתלות בו לא רק את תקוותיהם, אלא גם את הגושפנקה הסופית שהם אינם עוד חלק ממערך הזרם המרכזי אלא לאיטם נשאבים גם הם אל תוך עולם השוליים המסחרי. האלבום הזה לא יצא לא ב-Trustkill, החברה שבנתה את Bleeding Through לגדולתה (אך מיענה לשלם להם על כך) ואינה Nuclear Blast המטאלית עד העצם. הלהקה נדחקה באלבום הזה לחברה קטנה יותר מהסטנדרט אליו התרגלו, חברה בשם Rise Records. האלבום מתאים את עצמו לפרוצדורה הניהולית בלהקה. מדובר לא באלבום גרנדיוזי כמו Declaration או באלבום מעצב כמו The Truth, אלא פשוט ביישום מסקנות עבר והליכה על בטוח. אז נכון, אפשר ללכת ולהתחיל לעבור שיר אחר שיר כדי לראות שהלהקה הזו לא מפשלת באמצע הדרך. Breathing The Wrath הוא הרבה יותר Hardcore מקודמיו, This Time Nothing Is Sacred לעומתו מטאלי לחלוטין, מדלג בין Black Metal על גווניו המלודיים לבין Melodic Death Metal מוחלט, ואולי התרומה היחידה של Marta שמלטפת עם הקלידים שלה בזמן שכל שאר הלהקה רוקעת בכוח לכל עבר.

Divide The Armies הוא השיר הבומבסטי באלבום, עם התפתחות איטית ומלודית כמעט כמו של Doom Metal, ביחד עם השיר הסוגר את האלבום, Distortion, Devotion – בעוד ההתפתחות שלו הרבה יותר הולמת שירי Metalcore מוכרים, ועם שינוי כיוון באמצעו. Light My Eyes הוא בכלל לא שיר מטאל, אלא קטע Industrial Rock שרק לקראת סופו נזכר להפוך ל-Industrial Metal בסגנון מקוצרר של Ministry ועם השפעות ברורות של Strapping Young Lads.
Slow You Roll הוא השיר הכי קרוב ל-Black Metal שיש באלבום (למרות שגם הוא הרבה יותר קרוב ל-Cradle Of Filth מאשר באמת ל-Dark Funeral) אבל בזכות זה יש לו סוג של קסם מסוים שמושך גם את האלמנטים המעט גותיים של הלהקה הזו, עם נגינת הקלידים הבלתי-קשורה על סולם נפרד, ביחד עם הלהקה המתחרעת על הכלים שלה.

בגדול, אי אפשר להאשים את Bleeding Through בהתדרדרות. הלהקה עשתה את שלה, הם כבר הביאו את מה שנחשב כ-"יצירה מכוננת בז'אנר" – ועכשיו רק מנסים להמשיך לפעול, ליצור ולהתקיים באופן זהה, אם לא יותר טוב, למצב שהם היו בו לפני 6 שנים. אני באמת יכול להאשים אותם שאולי הם צועדים במקום מבחינה מוזיקלית ? לא, אני לא. אבל לומר בכנות ? זה נשמע כאילו מתחילים לאזול להם הרעיונות.