Bleeding Through – Love Will Kill All

מה כבר אפשר לומר על Bleeding Through שלא נאמר עליהם? ואיך אפשר לומר את אותם דברים ולהתמודד עם העובדה הפשוטה שיש לא מעט אנשים שאין להם מושג מי הלהקה הוותיקה הזאת? מנהיג וסולן הלהקה, Brandan Schieppati, היה מחלוצי המטאלקור של אמצע וסוף שנות ה-90 במסגרת הלהקה Eighteen Visions ובשנת 2000 הקים את Bleeding Through בתור פרויקט צד קצת שונה ולא שגרתי. המטאלקור של פעם לא היה הז'אנר המלוקק והגוסס שהוא היום. אם היום יש את Asking Alexandria ו-A Day to Remember (שכנראה הספיקו להתיישן מאז שכתבתי את השורות האלה) שקורצים לפאנק פופ יותר מאשר לשורשי המטאל שלהם, אזי בסוף שנות ה-90 ותחילת האלפיים להקות כמו Bleeding Through, Eighteen Visions, Throwdown ואפילו הגלגול המוקדם של Avenged Sevenfold נשמעו שונה לחלוטין. ללהקות האלה היה סאונד מחוספס שהושפע מסצינת ההארדקור פאנק וכתיבת שירים ששאבה השראה מהת'ראש של Slayer והדת' מטאל השוודי (יותר In Flames המוקדמים ופחות Entombed). זאת היתה תקופה קסומה של התעוררות ושל התחלות חדשות. Bleeding Through עצמם פרצו לתודעה ב-2003 עם This is Love, This is Murderous – אלבום נוטף גרוב, ריפים נושכים, שאגות אימתניות וקלידים גותיים שהעניקו ללהקה אווירה יוצאת דופן שאף אחד מעולם לא הצליח לשחזר (והיו מעטים שניסו).

השנים לא עשו טוב ל-Bleeding Through. אחרי שהגישו לקהל את האלבום הכי מלוקק והכי נמכר שלהם (The Truth) ואת יצירת המופת שנחשבת לאבן פינה בז'אנר (Declaration), הם שקעו בחזרה לאנונימיות שאפיינה את תחילת הקריירה שלהם בתקופה בה המטאלקור לא שיחק לפי הכללים ולא נשק כלל לזרם המרכזי של שום "סצינה מדומיינת". אלבומם האחרון The Great Fire היה כבד ורצחני, אבל מאחוריו עמדה להקה גוססת שבדיעבד התברר ששקעה בין היתר בגלל הבעיות הנפשיות של Brandan Schieppati שאובחן כבי-פולרי באותה תקופה והרגיש שהוא קורס מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה. הלהקה התפרקה לאחר צאת האלבום, אבל יצאה לסיבובי הופעות נרחבים שהסתיימו רק ב-2014. ואז הגיעה 2018, ו-Bleeding Through עשו את אותו תכסיס שעשו Eighteen Visions בשנה שעברה: הם התאחדו והוציאו אלבום אולפן חדש תחת שרביט הקסמים של Mick Kenney, גיטריסט ומנהיג הרכב הגריינד\בלאק\אינדסטריאל Anaal Nathrakh, שהפך למפיק וכותב צללים של להקות מטאלקור רבות בשנים האחרונות (הוא אפילו גרם לי לאהוב אלבום של (Carnifex. אז איך Love Will Kill All משתווה לאלבומים קודמים של Bleeding Through? באופן מפתיע, מדובר באלבום שמצד אחד הולך בתלם, ומצד שני מזכיר למה הלהקה הזאת כל כך מיוחדת.

האלבום נפתח עם "Darkness, a Feeling I Know" – קטע עמוס קלידים גותיים שמזכירים אורגן כנסייה. קטע השירה של Schieppati מגולל את מאבקיו עם הדיכאון והחרדות הקיומיות שהחיים מזמנים לנו. אז כן, Schieppati אולי לא סולן מדהים כשמדובר בשירה נקייה אבל לזכותו ראוי לזקוף את העובדה שההגשה שלו אינה מלוקקת ושואבת השראה מסולנים כמו Glenn Danzig לעומת ההגשה ה"אימואית" של פזמונאי מטאלקור מתחרים. הקטע הגותי גולש ישר לשיר "Fade Into the Ash" – שיר מקפיץ ומאד Soilwork-י בטבעו, עם בתים שמזכירים שיר דת' מטאל מלודי מתחילת שנות האלפיים ופזמון מלודי, עמוס בקלידים ושירה נקייה. גם השיר הבא, "End Us" חוזר על אותו מבנה ואז מתחוור לי שקרה הלא יאמן – Bleeding Through חזרו בשיא הכוח לתקופת The Truth ועושים שירים כאילו שהשנה היא 2006. לזכות ההפקה של Mick Kenney בהחלט אפשר לומר שנעשה כאן ניסיון (ברובו המוחלט מוצלח מאד) להתמקד בצד הפחות אגרסיבי של הלהקה ולהיפתר מההפקה השטוחה והתחושה החלולה שהרבה מעריצים של הלהקה מרגישים כלפי The Truth. למעשה, אפילו Schieppati עצמו מודה שמדובר באלבום הפחות טוב של הלהקה, ולכן סביר להניח ש-Love Will Kill All הוא ניסיון כפרה שמנסה להתברג לשורות המטאלקור המלודי של היום, אבל לא בצורה שתרגיש טרנדית מדי או מסחרית.

בשורה התחתונה, באנו לשמוע את Bleeding Through וזה מה שקיבלנו בדמות כמה שירים כבדים למדי, כמו "Set Me Free" שמטיח אותנו כנגד חומות של בלאסט ביטס באדיבות המתופף הוותיק Derek Youngsma, שבירות קצב למכביר ואפילו קטע בו Schieppati נותן דרור לשדים הפנימיים שלו ומפיל עלינו קטעי צרחות לא קוהרנטיים, א-לה ההגשה של Dave Hunt, סולן Anaal Nathrakh. ואם כבר הזכרנו שדים, כל האלבום הזה מרגיש כמו טקס אחד מתמשך של גירושם. השיר "No Friends" מספר לנו על החברים של Schieppati שנטשו אותו בזמן שעבר תהליך של גירושין. השם של השיר קורץ לשירי הארדקור לפנים מהאייטיז, וזה בדיוק מה שהולך כאן. הייתי אומר שהלהקה הקליטה כאן התחרעות טוטאלית שבה כל חבר להקה רוקע לכל עבר בשיא הכוח, אם לא הפזמון המלודי שמרגיש נורא כפוי. ובכלל, תמיד חשבתי ש-Bleeding Through במיטבם כשהם ממזערים את השימוש במלודיות ושירה נקייה, ולכן האלבום הנוכחי מרגיש לי מעט מוזר, בעיקר בשירים כמו "No Friends". ועדיין, לא כל קטע מלודי בהכרח גורע מהאלבום. "Cold World" למשל, הוא שיר דת' מלודי אפל עם שאגות מטילות האימה של Schieppati וקטע שירה נקי וחולמני באדיבות הבאסיסט Ryan Wombacher שמגיש גם תפקידי באס מצוינים לאורך האלבום. גם שירים כבדים כמו "Buried" משרתים את האלבום היטב עם ריפים ותפקידי קלידים שנשלפו ישר משיר של Cradle of Filth.

האלבום נחתם עם השיר "Life" – חגיגת דת' מטאל משמידת אוזניים שבונה היטב את הפזמון המלודי הכמעט מחייב בשלב הזה, בו Schieppati חולק את עמדת המיקרופון עם הקלידנית Marta Peterson. השניים מגישים מיני דואט בפזמון וזה רק משדרג את השיר והגיוון של תפקידי השירה לאורך האלבום. הפזמון המדבק השאיר בי טעם של עוד, וגרם לי לרצות לשמוע את האלבום שוב ושוב באופן מיידי, ובתור יצירה כוללת של 37 דקות זה בהחלט מסע קצר ויחסית קליל.

Love Will Kill All הוא עוף מוזר בסצינת המוזיקה של 2018. זה אלבום טוב שמרגיש כאילו נשלף מתקופה אחרת ורק מדגיש את העובדה ש-Bleeding Through ככל הנראה ישארו אנדרדוגס נצחיים, שמלכתחילה נפלו למשבצת הזאת בגלל העקשנות שלהם לעשות דברים בדרך שלהם. בסופו של דבר, אין עוד להקה שמשכילה לשלב בכזאת טבעיות את עולם ההארדקור פאנק, הדת' השוודי המלודי והסימפוניק בלאק מטאל לעיסה אחת קוהרנטית שמרגישה כמו ז'אנר משל עצמו. ולמרות שהאלבום כולל אספקטים מסוימים שאני פחות אוהב בלהקה, אני נותן להם קרדיט על העובדה שהם לא בחרו למחזר את שלושת האלבומים האחרונים שלהם באלבום האיחוד שלהם, והלכו דווקא אחורה כדי להבין מה עבד ולא עבד בשלב המפורסם ביותר של הקריירה שלהם. מדובר בתהליך שדורש הרבה אומץ במובנים רבים, ואני מצדיע להם.