Blood – Dysangelium

את קשישותה של להקה ניתן למדוד בנקל, בד"כ, עפ"י השם שלה. לפני שהיו להקות דת'\גור\גריינד עם שמות כגון Intumescence, Total Rusak, Pulmonary Fibrosis או Catasexual Urge Motivation, הכל היה פשוט יותר. Death, dismember…אלו היו השמות שאמצו להן להקות שחשקו בתדמית המרושעת-אלימה. בלי פתלוגיה להמונים, בלי עירבולי אותיות תמוהים. מוות פשוט ותמים, וזהו.

Blood מייצגים כנראה את מהות כל האמור למעלה.אין שם יותר ישיר מזה. דם, המרכיב הראשוני, אבן הבניין של כל תמונת גור, של כל ליריקה מיותרת, של כל סיבוב מפרק בכיוון הלא נכון וכריתת איבר אי פעם. שם מתאים ללהקה ישנה ישנה זו,יחסית לסגנון, משלהי שנות השמונים, המנגנת ריפים פשוטים ומביאה בתופים ללא רחם. מאז לא פסקה הלהקה את פעילותה או הקו המוזיקלי איתו פתחה את הקריירה הארוכה שלה, בניגוד לשותפות רבות שלה בפשע.

וכך מגיע אלינו עוד אלבום של חבורת הליצים המזדקנים הללו, בשנת 2003 הבאה עלינו לטובה, ולא נותר לנוסטלגיים שבנינו להזיל דמעה, ולצינקנים שבנינו להעיר הערה מעליבה לעבר חברי הלהקה, כאילו היו זקנים שהקיאו על עצמם את דייסת הקרביים שלהם.

נכון הדבר שהסאונד אותו מגישה הלהקה כאן טוב יותר מהסאונד שליווה אותה באלבומים מוקדמים יותר, וכלי הנגינה משתלבים זה בזה בהרמוניה יחסית, בניגוד לשירי גריינד ישנים יותר של הלהקה, שלא פעם לא התאימו כמו כפפת שוחט ליד, איך שאומרים, אך בכל זאת, מדובר באותו עסק ישן נושן. דת' גריינד ישן, מאובק אפילו, שכבר לא רבים עוסקים בו כיום.
בלאסט ביטס, קטעי מיד טמפו העוטפים ריפי אולד סקול דת' פשטניים, לצידם ריפי הגריינד המהירים יותר, בעלי אופי דת'-ניקי גם הם. סמפלים מסרטים שזורים בשירים, גם הם, תמימים משהו, אפילו לא צרחת כאב אחת, כמדומני.

כמו שם הלהקה, גם גישתה והצליל שלה בסיסיים, נשמעים כהוקלטו לפני שנים מספר. כל האלבום נשמע כמו קניבל המנסה למצוא את מקומו בעולם החדש, מטפס על עמודי תאורה ונוחת על עוברים ושבים, שמצידם יוכלו ללעוג לו מעט, שכן כיום, סגנון הדת' גריינד מנוגן בעיקר ע"י הרכבים הטורחים לנגן את דתם אמונתם בגיטרות בעלות הסאונד הנמוך ביותר, הגרגורים הבהמיים ביותר, תופים הנשלטים פעמים רבות ע"י מכונות ולא בני אדם, ובאופן כללי, דורסים ומועכים כל עובר ושב בכבדות ובמהירות.

בינות כל אלו נראית blood כארכאית מעט. הפקת האלבום שטוחה מעט, אולדסקולית, הסולן קולו מגורגר ועמוק כדרכיהן של להקות מימים ימיה, בתקופה עדיין יכלו המאזינים לנחש את מילות השיר שבאזניהן. הגיטרות כבדות, אך אינן משתוות לברוטאליות של להקות דת'-גריינד עדכניות. ואף על פי כל זאת- לאלבום הקסם שלו, כמו לאלבומי אולד סקול דת' ולהקות באותו סגנון שעדיין קיימות להן אי שם. מכיוון שהצליל הנ"ל, המערבל את הדת' הראשוני עם הגריינד הבהמי הבסיסי אינו מתקיים לרוב, נשמעת הלהקה כמעט ייחודית, אם לא בברוטאליות שהיא מציעה, לפחות בכנותה, בישרותה בכתיבת דת' מטאל מפצח, מכה, עצבני מאוד. הלהקה\אגדה משגרת שורשיות לראש. מהסאונד הזה הכל בקע, הכל צמח וחלחל עד להרס אותו אנו מכירים כיום.

מעבר לברבורים הרגילים על רחישת כבוד לאלו השומרים על כנותם המוזקלית, על דרכם שלהם, לאלבום זה מקום לגטימי מבחינה מוזיקלית גרידא, ללא התייחסות לעברו המפואר של ההרכב, בינות שורות הלחימה של צעירי הדת'-גריינד הנוכחיים, שראוי שירכשו כבוד למבוגרים אלו, ואולי אף ילמדו מהם דבר או שניים על כתיבת שירים מהירים וכבדים, ולא בהכרח ברוטאליים עד ללא הכר. הרעש כבודו במקומו מונח, אבל גם תחושת הזעם הישנה, העדיין שמיעה, המאוד מטאלית, אינה פסה מן העולם.

דת' מטאל, דת' גריינד, זהו פרצופו האמיתי, המנגח בשירי גריינד קצרים, חציים גריינדקור חציים דת' מטאל, כולם קוראים למאזין לדפוק את הראש, פעולה שכבר כמעט בלתי אפשרית בהאזנינו לדת'-גריינד העדכני. ניתן לבצע אייר גיטר, ניתן לזמר עם הסולן, להנות מפשטות אלימה\ריפים פשוטים וכעוסים- החוליה החסרה שבין מטאל לפלצות ברוטאלית מלאה.

לאלו החושקים בדת' מטאל שורשי, מהברוטאליים, אלבום זה נוצר למענכם, ולאלו המתענינים בדת'-גריינד לראשונה או שכראה צצו להם מממקלט גרעיני בו שרו בעשור האחרון, רצוי שישמעו אלבום זה לפני שהם מזנקים אל עבר הברוטאליות הנמצאת מעבר, שמא תתפלץ עליהם דעתם.