Bloodbath – Nightmares Made Flesh

למי שעדיין לא מכיר את Bloodbath, זהו מעין סופר-גרופ של דת' מטאל שמקורו בשוודיה. ההרכב התחיל כאשר דו סוואנו שהשתתף בכמעט כל דבר, אבל בואו נגיד שהוא מ-Edge Of Sanity – על התופים, מיקאל אקרפלדט מ-Opeth בעמדת הצרחות, בלקהיים מ-Diabolical Masquerade עם הגיטרה וג'ונאס רנסק מ-Katatonia על הבאס. הם הוציאו EP קטן, ואחריו אלבום העונה לשם "Ressurection Through Carnage", שהיה אלבום ברוטאל מאוד חביב וקליט ובהחלט עשוי בטוב-טעם.

לאחר אלבום זה, מיקאל החליט לעזוב לטובת התמקדות מלאה ב-Opeth ושאר החבורה ראו הזדמנות לשינוי בלהקה, שינוי שהוליד את ההרכב הנ"ל: ג'ונאס רנסק ובלקהיים נשארו בתפקידם הקודם, אך לעומת זאת, פיטר טגטגרן מ-Hypocrisy הצטרף כסולן חדש, דאון סוואנו עבר לגיטרה גם הוא, ומתופף צעיר בשם מרטין אקסנרוט מלהקת Witchery השתלט לו על עמדת התופים. וכך, עם ההרכב החדש והמחוזק (האמנם?), החבורה הקליטה אלבום חדש העונה לשם "Nightmares Made Flesh" אשר יצא לו בעוד כשבועיים לאוויר העולם. לשמחתי הצלחתי להניח טלפיי על עותק מהפרומו, וניסיתי לגלות מה נשתנה במחלקת המתים.

לאחר מספר האזנות כל מה שאני יכול להגיד לכם שקיבלתי מהאלבום זה עצבים, שזה מסכם בערך את כל חווית ההאזנה. זה מה שקורה כשלוקחים חבורה של נגנים מוכשרים בטירוף, שיודעים לבד או אחד עם השני ליצור מוזיקה טובה, ותוקעים אותם עם מתופף בנאלי. התוצאה? עצבים רבים, אצל השומע. אולי אפשר להגיד שכן, האלבום הזה, כמיטב אלבומי הברוטאל, השיג את מבוקשו, וגרם לעצבים אצל השומע. אבל זה לא בדיוק קרה בגלל הסיבות הנכונות…

אבל בואו לא נקפוץ 4 צעדים קדימה. First Thing, First, ונתייחס לשינוי הכי גדול באלבום הזה – הסולן. אז כן, אני מוכן להודות בכל יום, שמיקאל סולן הרבה יותר טוב מפיטר, אבל אין שום ספק, פיטר הרבה יותר מתאים ומוצלח בהרכב הנ"ל. בהחלט בחירה מוצלחת ונבונה, שרק מוסיפה נקודות איכות. שירה מגורגרת, נמוכה, חזקה, עם דיקציה טובה למדי, וכשהבחור בוחר לעלות גבוה ולמשוך צרחות, הוא בהחלט יודע מה הוא עושה. הרבה יותר מגוון – במקרה הזה – ממיקאל, ובהחלט, כאמור, בחירה חזקה.

לגבי הגיטרות. אז כאמור, מגיטרה אחת, החבר'ה עברו לנגן ב-2 גיטרות, וכמו כל שינוי גדול, יש לו 2 צדדים. כמובן שזה נותן יותר נפח ועוצמה למוזיקה, בייחוד כשמדובר בשני נגני גיטרה מוצלחים שכאלה, ויש יותר מקום (כן כן, בברוטאל) למלודיות, סולואים וקטעי קלין, שזה בהחלט נותן גיוון מעניין לאוזן, אך אפשר לומר שבמעבר חזרה לסאונד "רגיל וטוב" – בכלליות הסאונד באלבום הזה יותר ברור, הרבה פחות מלוכלך, בייחוד בגיטרות – הלהקה איבדה את היופי והייחוד שהיה בסאונד שאפיין את האלבום הקודם.

דבר נוסף שהייתי רוצה לדבר עליו – הסולואים. תסמונת הדייסייד האחרון בהחלט חוזרת כאן, כלומר, מישהו צריך לבוא אליהם, ולהגיד "היי, אנשים. אל תשכחו מה אתם מנגנים!". גיוון זה טוב, ואני בהחלט בעד, אבל כששיר שכולו כבד ורצחני, בטמפו גבוה, וחרחורים נמוכים, הופך פתאום את עורו ומשום מקום מגיח לו סולו מאוד מלודי ו"צלול", אני אומר דרשני. מילא, שיר אחד, אולי שניים, אבל פה כמעט בכל שיר באלבום יש סולו שכזה, שלא לדבר בכלל שזה היה סולו טוב, אבל למה סולו מעפן? אז נכון, יש שירים שבהם זה עובד טוב. אפילו מצוין. אבל ברוב השירים, זה פשוט לא זה. כאילו לקחו סולו אחר, של להקה אחרת, והדביקו פנימה בגסות. פשוט לא עובד.

ועכשיו, הנקודה הכאובה. התופים. כחובב ברוטאל לא קטן, יש דבר אחד שחשוב לי מאוד בברוטאל שלי – תיפוף טוב. זה מתבטא גם במקוריות, שדווקא אותה אפשר למצוא כאן מעט, וגם במידת התאמת המקצב הידוע של "בוםבוםבום" אל הריפים והשירה. וכאן, לפחות לטעמי, המתופף לוקה בחסר. מירב הדיסק, למעט קטעים בודדים, נופל תחת אותו מקצב מעיק של דאבלים מהירים ותיפוף-ידיים במיד טמפו בנאלי ומעצבן, שחוזר על עצמו וכ"כ דורש משהו מהיר יותר… שפשוט לא קיים.

נקודות אור קטנות אפשר למצוא בחלק מהשירים, שהמתופף מחליף בהם מקצבים, מהירויות, וטכניקות, והכל במהירות שיא, או קטעים שבהם הוא נזכר לפתע כיצד מוזיקה כבדה צריכה להישמע, ומתחיל להכות בתופים ללא רחם… ואני שואל, אם הוא מסוגל ויכול, מדוע הוא כזה מונוטוני בשאר הדיסק? התשובה – רק אלוהים יודע, או מרטין – המכונה, ד"א, "הגרזן", בשל שם משפחתו – אני הייתי קורא לו "המרדים".

אבל אי אפשר להפיל הכל על המתופף שכן גם צוות הקצב שעל הגיטרה אשם, בחלק מהזמן. שירים כמו למשל "Feeding The Undead" או "Stillborn Saviour" גורמים לך פשוט לדפוק את הראש… בקיר. ומנגד, שירים כגון "Draped In Disease" או "Eaten", הם שירים שללא ספק מהווים את נקודת האור הגדולה ביותר של הדיסק הזה, מגוונים, חזקים, מהירים וקצביים. כל מה שצריך להיות בשיר.

אז בסה"כ, קיבלנו כאן עסקת חבילה – הטוב, הרע והמתופף הגרוע. מי שאהב את הקודם, בהחלט כדאי לו לשמוע גם את זה. מי שחסיד של אחד מהנגנים בסופר-גרופ הזה, גם כדאי להרביץ שמיעה או שניים. למי שאוהב ברוטאל, ולא משנה מה – זה הדיסק בשבילו. אבל לכל השאר, או למי שמחפש דברים חדשניים ומעניינים, הייתי מציע לוותר.