Bloodjinn – This Machine Runs On Empty

יש משהו מאד אירוני בשם של האלבום החדש של הרכב המטאלקור Bloodjinn, החבר'ה נשמעים מאד נלהבים, מאד אגרסיביים ומאד פדנטים בנוגע לעבודתם אבל זה מרגיש כאילו הם עומדים במקום כל הדרך – פול גאז בניוטראל – וזה ממש לא באשמתם, אלא באשמתי כמאזין. קודם כל נאמר שאינני שמעתי על Bloodjinn עד היום, ואני שמח ששמעתי, כי הנה התווספה לה להקה נוספת לקטגוריה המוצקה במיוחד של "עוד להקת מטאלקור שנשמעת כמו מיליון אחרות".

נו, אתם מכירים את הסיפור. להקת מטאלקור, נשמעת סבבה לגמרי לסגנון, אין באמת את האפשרות להגיד למי שמאחוריה "תקשיבו, לא בבית ספרנו" כל עוד אתם אוהבים את הגיטרות המלודיות והריפים השוברים. אין ספק שיש פה לא מעט השפעות מ-As I Lay Dying ו-Lamb Of God, אבל לא די בכך כדי להגדיר ז'אנר מוזיקלי, לרוב. במקרה של Bloodjinn זה כל מה שצריך. השירים לא חסרי השראה – מזכירים לי מאד את המטאלקור האירופאי של Fear My Thoughs יותר מאשר את הגרסה המזוקקת והאמריקאית – אבל גם פה לא חסר את ההיסטריה המיותרת בצרחות מונוטוניות חסרות כריזמה, אבל מוזיקה לעניין.

למעשה, כבר מהשיר השני שנקרא "Break The Silence" אפשר לשמוע שהבעיה העיקרית בהרכב הוא הסולן. בעוד שאר ההרכב מנגנים לא מעט מעל הממוצע, מצליחים להביא אישיות וקסם בנגינה שלהם, במיוחד בביצועי גיטרה נהדרים מבחינה מלודית, הסולן נשמע לא רק תלוש מהמציאות לעומת המוזיקה המלודית המצויינת, אלא גם לא עושה את עבודתו נאמנה כסולן אקסטרים מטאל או אפילו הארדקור. הוא לא רע, הוא פשוט לא טוב כמו האחרים – וההפקה הנקייה לחלוטין של האלבום מבליטה זאת לרעה.

למרות שנדמה בהתחלה שמהלהקה (שבמקור הייתה שופעת רעיונות מקוריים לשירים, כמו שיר בשם "מצדה") הגיעה לסוג של נחלה, ועם זאת גם לסוג של קצה היכולת שלה, וזה לא מספיק כדי לעורר את סף הגירוי של כותב זה. אז נכון ששירים כמו "Mirrored Man" ושיר הנושא נותנים בראש כל עוד אפשר, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחבורה הזאת שוחקת את עצמה כמעט לשווא. כמה מעריצים ישנם פה של Bloodjinn? חשבתי כך. וכמה מעריצים יש פה של Lamb Of God? בערך כל השאר (נו, להוציא את אלה שלא אוהבים לא את זה ולא את זה).

זה אומר משהו, Bloodjinn לא התחילו סתם שנה-שנתיים יותר מדי מאוחר – האלבום הזה נזכר לצאת כעת, כאשר יש שחיקה כל כך גדולה בז'אנר המטאלקור, שאפילו להקות מטאלקור לא יכולות להאזין ללהקות מטאלקור אחרות. התעשייה הגיעה לסטטוס של עומס יתר. להקות מטאלקור שהיו נחשבות להבטחות המחר מתפרקות (כדוגמת Still Remains או Dead To fall) – בעוד להקות מטאלקור אחרות הוציאו כבר את הריליסים מעצבי הדעה שלהן.

אם אפשר להשוות את המטאלקור לת'ראש שהגיע לעומס יותר בתחילת שנות ה-90', הרי אנחנו על סיומה של תקופה, ו-This Machine Runs On Empty הוא אחד מהריליסים ההגונים האחרונים של עידן המטאלקור, ואוטוטו יבוא עלינו, לפי הרגשתי, טרנד חדש, כנראה גרוע פי כמה וכמה, של מטאל. עד שהוא יגיע, אנחנו נשארים עם להקות כמו As I Lay Dying, ולהקות As I Lay Dying סוג ב'. כמו שנאמר באירוניה, "ברדוגו, הרכב שלך נוסע על ריק".