גופות שרועות שבורות היתה אחת מלהקות הגריינדקור הראשונות ששמעתי. בזמנו קראו לזה אולד סקול גריינדוקר, מוקלט בצורה רעועה, פשוט ומחורחר. אז היתה הלהקה אגדה קטנה בתחום מחתרת הגריינדקור, סוחפת אחרי מביני-שום-דבר ואנשים שצריכים שהמוזיקה שלהם תצעק עליהם כי הם לא שומעים כלום. היום הם כבר מכנים את עצמם "גור-גריינד". נראה שכל להקה על פני הגלובוס מנגנת סגנון זה לאחרונה. מעין הבנה מוטיעת ויישום לא הגיוני של רעיון ההתמסחרות. שיהיה.

אלבום לאשפי המחתרת, פלסטיק לילדי הזוועות.לפני השמיעה העניין של עברה הלהקה היה זכור לי בערך כך- ריפים פשוטים שכמעט מרמזים על חוסר יכולת נגינה גבוהה, קולות ברבריים בחד גוניותם וברברים סתם, ובלאסט ביטס כאילו אין מחר. ובזמנו היה סיכוי שבאמת לא יהיה מחר, כי כסף לאוכל או אפילו שקל לשירותים ציבוריים הם לא היו מרוויחים מהעניין הזה.
אבל עכשיו יש להם דיסק, ומדובר בכוכבי רוק נוצצים בשמי סצנת הגריינד-באלגן העולמית. כעת כל מה שפעם נראה כאילו, קיבל תפנית וכנראה הוא בחזקת העדפה אומנותית.

ייאמר לזכותם שלאלבום ייחודיות מה- העיסוק בחורבן פיזי של האנושות קיים גם כאן, יש תופים שעושים רעש, ריפים מאיימים וכמובן ווקלז נאנקים וצווחים איש על רעהו כחבורת אוכלי נבלות מעל סולן פאוור-מטאל חסר ישע. אבל חבורת הגריינדרים החביבה שכאן מנסה להביא את הפטיש לפרצוף מיכוון חלופי. הסמפלים הפותחים את השירים, מסורת כמעט דתית באלובמי גור, מובאת לפנינו בשפות זרות לרוב- מעין משחק ניחושים של השיחות המתנהלות בין צווחות הכאב השונות, שלא לדבר על השכלה כללית. גורגריינד חינוכי קמעה.

עוד עניין ייחודי הוא במקצב ובמהירות- בלאסט ביטס יש, ריפי גרייד יש, אבל המהירות הכללית, של הנגינה, התיפוף וכו', נשמעת באופן שקשה לתאר כעיסה דביקה ונמרחת. נסו לחשוב על פוגו בתוך יקב מלא בדבק פלסטי, או זפת (?!). הגיטרות המכוונות נמוך, הריפים הנוגעים בדת' מטאל והתופים הנחבטים יוצרים תחושה אופפת של גרוביות מלוכלכת, מעבר לברוטאליות המנסרת של רוב הלהקות בסגנון.

לא מדובר בגרוגריינד אווריתי, אין צורך להגזים, אין סבירות גבוהה להדלקת קטורת וביצוע מדיטציות בלווית מסורים חשמליים, אך בניגוד ללהקות גרו גריינד אחרות רבות, ג.ש.ש יוצרים כאן משהו שנשמע מנותק מהסצינה הכוללת.
הווקלז בלתי מובנים בעליל, טיפוסיים אך שוב, שונים מעט, ויש בהם דומיננטיות רבה בלווית השירים. מינון הצווחות השורקות המתפתלות בינות הריפים ממוביל את חרחורי החזיר הקלאסיים לגבהים חדשים.

יש כאן מן הראוי שום לציין לשבח את מוטיב הפרמטיביות בלהקות מעין אלו- אין התיימרות ליצירת מסך של מורכבות ואינטנסיביות כבלהקות ברוטאל דת' לדוגמא, אלא יותר תחושה בוצית של דיכאון וגישוש באפלה. הריפים מאיימים. אם היו מנוגנים באופן אגרסיבי ומהיר יותר, כשהדגש על ברוטאליות ולא על לכלוך, היו בוודאי יוצרים אלבום ברוטאל הרסני.

הלייבל המפיץ את האלבום קורא ל"הגדרה מחד שלש מושג הכבדות" ועוד הערות דומות. חוששתני שאינני מסכים. האלבום לא כבד מבחינה ברוטאלית או מוחצת, יותר כמו בחדשניותו במובן הנהליסטי- "באנו וניגנו כאן את הצואה הנשפכת הזאת. מקווים שתהנו ותקחו הביתה." אומרות הגופות השרועות.

היופי והייחודיות כאן היא בנגיעה בכמעט גרוב, אך השארות בסגנון הברוטאלי והמלולכלך. אין כאן ריפי סלאדג' מסורתיים, אך הלהקה מצליחה להעביר תחושות שזורעות להקות כגון קראובר או אייהייטגוד- אווירה נשפכת ודכאונית, וגם, האם אעז לטעון זאת, מסיתה את נפש האדם לדכאון מה. כן, גורגריינד המזיז לו איזה חדרון בלב, ולשם שינוי במובן אחר מאשר תלישתו החוצה מבית החזה.

בדמעות לא תפרצו, ולא תשלחו להם אי –מייל מרגש על יציאה מהארון, אבל הלהקה הצליחה לגעת כאן בתחושות לא טיפוסית לסגנון, ועדיין לזמר על זוועה, לנגן סגנון מגוחך כמעט, לא לקחת את עצמה ברצינות רבה, ושאפילו לא יבינו את המילים.
האם אנו צפויים לראות שיר שלהם בדיסק הטריביוט הקרוב למיי דיינג ברייד? מדובר בגורגריינד סרוח בהוויותו ונותן בראש. אל תבנו על זה, ואל תקחו אותי כ"כ קשה.