Bokor – Anomia 1

Bokor היא להקה שוודית טרייה יחסית, שהוקמה אי שם בשנת 2005, לאחר שחבריה (שאינם צעירים כלל) החליטו שנמאס להם לנגן בהרכבים חסרי מעוף, שמנגנים מטאל צפוי, המורכב מבית-פזמון-בית-פזמון ולפעמים איזו שבירה למעברון באקורדים אחרים. חברי הלהקה מכריזים שהם מחפשים לעשות מוזיקה שהם היו אוהבים לשמוע – מוזיקה מאתגרת, כזו שתשאיר את המאזין על קצות האצבעות.
וואלה, הצליחו.

את המוזיקה של Bokor ניתן להגדיר כשילוב של Tool, עם Soundgarden של Superunknown, קצת Porcupine Tree, כשכל הסלט המוזיקלי שהם מציעים מתובל בסאונד מלוכלך, על גבול הסלאדג'. השירים שלהם לא קצרים, לא יורדים מחמש דק' ואחד מהם מגיע לרבע שעה. באלבום שישה שירים בלבד, מה שהופך אותו לאלבום טוב יותר ממה שציפיתי – המוזיקה שלהם כל כך עמוסה ברעיונות טובים, והם בהחלט ידעו מתי לעצור. אין לי ספק שעוד שיר אחד היה הופך את האלבום לקדחתני.

שלא יהיו טעויות – מדובר במקרה יוצא דופן של אלבום בכורה מגובש, סוחף, מעולה. הבחירה בסאונד מלוכלך לשירים מורכבים נראית אולי תמוהה, אבל היא מתאימה כמו כפפה ליד: למרות ש-Bokor לא נשארים באותו מקום מוזיקלי לאורך זמן, הם לא מגזימים ושוברים מקצבים ומשקלים כמו הרכב פרוג שמנסה להוכיח משהו לעולם – Bokor לוקחים אותך למסע מורכב בתוך אקורדים ועיבודים פשוטים יחסית, שלא מעמיסים עליך אינפורמציה.

כל השירים בנויים על טהרת בס תופים שתי גיטרות ומדי פעם קצת קלידים. הסולן לארס קרלברג מוכשר במיוחד – בשיר הראשון מזכיר את כריס קורנל, בשירים הבאים הוא נע בין ווקאליות של Sepultura ומנגד, מזכיר קצת את סטיבן ווילסון. בין השירים המוצלחים בדיסק הוא השיר השני, "Best Trip", שנפתח כמו שיר ניו מטאל מלודי, משהו שמזכיר את (אבוי) Creed, אבל מהר מאד נשבר לכיוון "מבוא ל-Tool" ובאמצע הכל נעצר לטובת גיטרה ג'אזית נקייה, שמחליקה אותנו לכמה דקות כמעט פסיכודליות.

השיר השלישי, "The Island Of St: Menèe", גם כן מוצלח – עם לחן סוחף, מילים מעולות (קצת מיתולוגיה אפריקאית מתובלת בהמון דימויים נוצריים) – שיר שלא נשאר לרגע באותו מקום. יצירה מוזיקלית נפלאה, 6 דקות של מסע מלוכלך על סירת פולחנים קסומה. Bokor הם לא הרכב של נגנים מופלאים, מפוצצים בטכניקה שמתה להישמע הכי מקורית בעולם. מדובר בהרכב שיודע לנגן טוב, ללא מילים מיותרות. כל אחד מהנגנים נותן בדיוק את מה שהוא צריך, בשביל להישמע מקורי. עבודת הגיטרות מפתיעה לטובה – לא סתם ריפים מנסרים או סולואים מהירים, אלא יותר עבודת גיטרות של הרכב רוק מאתגר, שבוחר להישמע כבד במיוחד.

חשוב לציין את המעלה הבולטת באלבום והיא הטקסטים, שמעלים לרמה שלא קל למצוא בעולם המטאל. Bokor, כהרכב שמגדיר את עצמו כמושפע במיוחד מהתרבות האפריקאית והמיתולוגיה אפופת רוחות פגאניות, מתעסקים בכל השירים שלהם בנושאים מיסטיים, מבלבלים ולא ברורים. הטקסטים שלהם מלאי אזכורים ומטאפורות שלא תמיד ברורות לקורא המערבי, אבל לרגע לא יורדים לרמה עילגת, או נשמעים כניסיון עצוב לשיר על עולם קסום שלא מזכיר שום דבר אחר חוץ מפרק רע של "שירה נסיכת הכוח". הרבה הרכבי מטאל מנסים להכניס את המאזין שלהם לעולם מיתולוגי ולתת מענה טקסטואלי ללחנים הפסבדו מורכבים שלהם, אבל Bokor מתחמקים מהמלכודת הברורה מאליה הזו, בקלילות בוגרת.

הסאונד המלוכלך, העובדה שהם לא נגררים למחוזות "פרוגיים" מדי, נותנים לטקסטים המיסטיים שלהם את המשקל הראוי. תוסיפו לכך את העובדה שהאנגלית שלהם רהוטה, וקיבלתם אלבום עם טקסטים ראויים, מורכבים במידה, שבהחלט משרתים את הכיוון של המוזיקה שלהם. בשורה התחתונה – אלבום נפלא. הסיבה היחידה שאני לא מעניק לאלבום את מלוא הציון היא השיר החמישי, "Migrating", שמתארך לכדי רבע שעה. כל הסיום של השיר מושפע ישירות מסלאדג' ודום, שני סגנונות שקשה לי להתחבר אליהם. אמנם, החפירה המתמשכת בשיר מתבקשת, ותואמת את המנשר המוזיקלי ש-Bokor מציעים לנו, אבל העובדה שדווקא בשיר אחד הם קצת איבדו את הצפון, קצת מבאסת. לא נורא, ביום שהרכבים שמוציאים כזה אלבום בכורה יהיו הרוב השולט, לא נוכל לומר מילה רעה וניאלץ לשבת בשקט, בלי תלונות. ואיפה הכיף בזה?