1. J. Sack

עוד יום בו אני מצליחה לבזבז חצי שעה תמימה בפקקים המרגיזים שבין עזריאלי לדיזינגוף סנטר. ברקע: Bonecrush,להקת רוקנ'רול\אולדסקול\גלאם, התגלית החדשה שלי, חדש מהניילונים. אני עוצרת והזוגי שלי קופץ לאוטו. מילה על הבחור: הוא מטאליסט אולדסקול, כזה שלובש רק שחור, מסתובב עם מעיל עור כבד ובנדנה מדי פעם, זוקף אוזניים למשמע כל הארלי אמיתי שעובר בכביש, ואז חופר לי על למה לעזאזל לא היינו טינאייג'רים באייטיז, התקופה הטובה במוזיקה, כי עכשיו כבר אין מטאל אמיתי. הפעם במקום להתייחס אליי הדבר הראשון שיוצא לו מהפה זה "היייי מה אנחנו שומעים??". הושטתי לו את הדיסק. על העטיפה מוצגות רגליים ארוכות של בחורה עומדת על הבר, ושלישיית אקסל-רוזים מביטים עלינו דרכן, ואמרתי לו שינחש מאיפה הם.

זה היה די קל, הוא טען ששמץ קל של מבטא הסגיר את הסולן, וחוץ מזה שהיי, יש שם ברז של גולדסטאר על העטיפה. אבל חוץ מהפרטים הקטנים הללו יכלתי להשבע שהם לא מפה. הם אפילו לא נראים ישראלים, לפחות מאז תקופת הזהב של Crossfire שאין לי שמץ של מושג מה קורה איתם היום, לא ראיתי להקת הבי\גלאם שאשכרה מתלבשת ברוח התקופה, ואנחנו מדברים כאן על בנדנות מגולגלות, שרשרים, חולצות מנומרות וכסופות ושאר דברים מזעזעים כאלה. רק מלהסתכל על האלבום אני יכולה להריח בירה, סקס ושטויות. אני לא יודעת מאיפה הם באו לי, אני רק יודעת שהזוגי הכריח אותי לנגן את כל שבעת השירים בלופ שלוש פעמים ברצף, לא שהייתי צריכה יותר מדי שכנוע, וכל פעם מאז הוא מחפש את האלבום הזה כשהוא נכנס אליי לאוטו.

אז גם לי, רוקרית בנשמתי או לפחות מנסה (לא הייתי ככה פעם, זה משתבח עם השנים), האלבום הזה קרץ מיד, ובמיוחד בגלל הישראליות הבלתי ישראלית שלו. מעודד לראות שיש גם להקות כאלה כאן, שמנסות להחיות את התקופה על כל מאפייניה הטובים והרעים – הלבוש, הפוזה, המינימליזם, הסליזיות והסאונד המקרטע. זה פשוט, די קול. "Bad Snake" הוא שיר אהבה\פיתוי ברוח התקופה, אני-הילד-הרע-ואת-הילדה-הטובה-בואי-נזרום סטייל. הגרוב גרובי והשירה מגנובית והאווירה סליזית ביותר (Note to Self: לנסות ברגעים אינטימיים ולא לשכוח את האלכוהול). הצעקות הגבוהות של דודי הסולן לא עוברות כל כך טוב אבל הקול "הרגיל" שלו די נאמן לז'אנר. "Life Style Blues" הוא השיר של "כולם אומרים שאני דפוק אבל טוב לי", הקצב גורם לי להזיז את הראש מצד לצד והליריקה גורמת לי לחייך ולהזדהות. הרית'ם פה נכנס לדם ולורידים ומתפתח לי קרייבינג לאלכוהול אפילו שהשעה רק שש בערב. שינויי הקצב נעשים בטוב טעם והסולו בדיוק במקום. שומעים גם את השפעות בלוז חזקות על החבר'ה. גם "Crush N Roll" הוא אחד החזקים כאן, מהסוג המטיף לרוקנ'רול כדרך חיים ודת אם אפשר, ובגלל שהגרוב כל כך בסיסי ומשמעותי בשירים האלה חבל שאין תמיכה מתאימה מבחינת הסאונד, הייתי שמחה יותר לשמוע תופים ובאסים ולא גיטרות-במרכז אה-לה מטאלקור. "Run" מתחבר בצורה חלקה לשיר שלפניו ובל נשכח שאחרי הסקס והרוקנ'רול הגיע הזמן גם לדבר על סמים כמובן. כן, מבחינה תוכנית Bonecrush מאוד הולכים לפי הספר. טוב? רע? אני לא חושבת שאפשר אחרת, הרי איך אפשר לנגן כזאת מוזיקת כיף-מסיבות-בחורות-נונסנס ולשיר על נושאים רציניים?

בסך הכל אני מאוד נהנית מהאלבום ומזיזה את הראש לפי הקצב. בראש שלי כבר נזרקתי לאיזה פאב אופנוענים אפוף עשן, לבושה בבגדי עור ולוגמת לי 40 אחוז בכיף. הוא בהחלט עושה את העבודה לרוקיסטים אבודים כמוני, אך עדיין יש לי תחושה ש- Bonecrush היא להקה של במה, במיוחד שכבר יש מאחוריהם 70 הופעות. יש נקודות בהן האלבום לא מצליח להשמע כל כך אמיתי ובטוח בעצמו. במיוחד הסולן, הפרונטמן, שאמור לזלוג מכריזמה ומשכנוע עצמי, נשמע עדיין עצור, כאילו חסרות לו האנרגיות המטורפות של הקהל כדי באמת להשתחרר. דווקא בסגנון בו מבחינה מוזיקלית אין חידושים מרובים, להפך – מנסים לשמר את הישן והטוב, על הסולן מוטלת אחריות כבדה. לזכותו ייאמר שזה לא קל – זו אומנות להצליח לעשות את זה בסביבה כל כך סטרילית של אולפן הקלטות, אבל אני בטוחה שזה רק עניין של זמן עד שהפתיחות והשחרור שכל כך נחוצים בסגנון הזה, יגיעו. הכשרון והבלגן כבר שם, רק צריך מעט ליטוש. הייתי רוצה לראות אותם בהופעה כדי לשפוט, ואני בטוחה שהם נשמעים אפילו טוב יותר בלייב. וכמובן ישנה הבעיה שרוב הלהקות הישראליות נופלות בה, משיקולים תקציביים ואחרים: ההפקה. הפקה-בשקל אולי היתה רומנטית ומעלה חיוך כשמדובר בלהקות גאראז' אמיתיות של פעם, אבל עם הטכנולוגיה של היום זה כבר לא כל כך חינני. ע"ע Airbourne שהצליחו להוציא אלבום שנשמע כמו AC/DC, עם הסאונד הנכון לתקופה, רק שזה אשכרה נשמע טוב ולא כאילו המגבר הולך לקרוס עליך בעוד שניה וחצי. Bonecrush נופלים בנקודה הזאת, וייתכן שהקטעים הפחות חזקים של האלבום נובעים ישירות דווקא מהפקה לא נכונה או חסרה וסאונד טעון שיפור, לרבות כמה פרטים קטנים שמבאסים אותי, לדוגמה קולות הרקע וסולו התופים ב- "Another Night" שנשמעים חסרי נפח ודי על הפנים, או הבחירה לפתוח את השיר האחרון באלבום בסולו גיטרה מתקתק. לא משהו שאי אפשר לפתור בעזרת הפקה יותר מושקעת.

נסכם שבכלל לא ברור לי אם Crush N Roll אמור להיות אלבום או EP, הוא קצר ובלתי מושקע מספיק על מנת להחשב כאלבום מלא, ולכן אתן ל- Bonecrush להנות מהספק בנתיים. חבל לי לשמוע להקה מגניבה עם חומר מגניב נופלת על שיקולים טכניים או תקציביים, אבל בגדול רוב הלהקות הישראליות נשמעות בדיוק ככה, לפחות באלבום הראשון שלהן. לזוגי אגב, זה לא הפריע – אולי זו רק האוזן המחודדת שלי שכבר התרגלה להתפנק עם הפקות מטורפות, ובכל מקרה זה עניין של טעם – אחרי הכל, הם להקת אייטיז "לפי הספר", אפשר להחליק את ענייני הסאונד.

בסך הכל אני חושבת שאם החומר טוב ויש עם מה לעבוד, זה רק עניין של זמן עד התוצר המושלם מכל הבחינות. והחומר טוב, ויש כימיה, ושומעים את הפאן זולג לכם מחדר החזרות ישר לתוך האוזניים. בשורה התחתונה – שווה להכיר את Bonecrush. האלבום שלהם לא לוקח את עצמו ברצינות, במובן החיובי של המילה, ומובטחת לכם לפחות חצי שעה של כיף וניקוז אנרגיות. אני בהחלט סקרנית ואמשיך לעקוב אחריהם כי אני חושבת שמשהו טוב מתפתח פה, אולי בזכותם ובזכות להקות דומות עוד נחזיר עטרה ליושנה ונזכה לחיות באייטיז מחדש, לפחות לכמה רגעים. אני אפילו מבטיחה לנפח את השיער בצורה מגוחכת לרגל המאורע, אבל כעת ברשותכם אני הולכת להוריד איזו בירה.