Boris – Pink (Re-Release)

Boris היא להקת סטונר \ סלדג' יפנית הקרויה על שם השיר הראשון מהאלבום Bullhead של ה-Melvins מ-91', וכמובן שיש הרבה מאוד במשותף לשתי הלהקות. חברי Boris גם אוהבים לנגן על גיטרות מונמכות בצורה קיצונית, וגם הם דבקים בסטונר מחורע שובר עצמות עם לכלוך סלאדג'י שנשפך לכל הכיוונים. הם ידועים גם בזכות הצד היותר אקספרימנטלי שלהם שכולל שיתופי פעולה עם מגוון של אומנים כמו קיג'י האיינו – אומן אוונגרד גיטרה הזוי במיוחד, ומישיו קוריהרה מ-Ghost שתרם לסאונד בפרויקט היותר שקט שלהם והמדהים לא פחות Rainbow – שנשמע כמו גרסה יפנית להרכב הפוסט רוק הידוע Sigor Ros.

לא שהשמות האלו יאמרו לכם משהו, אבל מי שמרכיב את הלהקה הם "וטה" על הגיטרות, הבסיסט "טקאשי" והסולן\מתופף "אטצו". הלהקה הזו קיימת עוד משנת 1992, מה שעושה אותה להרכב וותיק בהחלט בתחום, הרכב שהוציא כ-14 אלבומים בתקופה הזו, מה שבהחלט מעיד שמדובר באנשים עסוקים. באלבום Pink שיצא במקור ב-2005 אך הוצא מחדש לאחרונה בלייבל Southern Lord – חברי מראים בצורה ברורה שהם מכוונים לכיוון קהל אמריקאי, הטקסטים באנגלית (לא שאפשר להבין משהו ממה שאטצו שר), אך למרות שהעטיפה של האלבום נראית מושקעת אי אפשר לקרוא את הטקסטים שכתובים בה בגודל מיניאטורי קיצוני.

הכוח של הלהקה הזאת הוא לא במילים, אלה במעשים ורמת האנרגיות. העוצמה שבאלבום קשה לתיאור, זה כמו להכניס את הראש לסיר לחץ, כמו התחושה שאחרי תאונת דרכים שבה לא נפגעתם: האדרנלין מפמפם בכם כמו אחרי הופעה אכזרית. מה שכן, כנראה שמשהו בו דיבר לאנשים, כי על פי רוב מבקרי המוזיקה ואוהבי הז'אנר האלבום הזה נחשב לטוב ביותר שלהם. הוא נפתח בקטע "Farwell", שבאווירת Sigur Ros מרגיע לקראת ההפגזה שמגיעה אחר כך, באמצעות תופים איטיים ודיסטורשן שנמרח על הכל. צלילים הזויים בוקעים משום מקום והקטע הזה מתאפיין בהיותו מאוד אפי וגדול, שונה מאד משאר האלבום. שיר הנושא "Pink" נפתח בצרחה של אטצו – הבחור היפני הצנום נשמע כמו זאב על אקסטזי. הקצב עולה ועולה והריפים הבלאק סבאת'ים מפגיזים כמו פצצות אטום, הם ממשיכים בסולואים מחורעים של וטה ובתיפוף אגרסיבי של אטצו, כל זה – ואנחנו רק בשיר השני…

Boris לא נותנים לך לנוח אפילו לרגע. "Woman On The Screen" שמגיע לאחר מכן, הוא שיר עצבני באותה רמה אם לא יותר. "Nothing Special" מועך אותך בסלאדג' כל כך אגרסיבי שסביר להניח שנשרפו להם כמה מגברים רק על השיר הזה. "Blackout" הוא כבר דום איטי ואווירתי, שלשניות אחדות עובד כמו כמה עלים ירוקים שהדלקת, ואז מגיע "Electric", קטע שנשמע בהתחלה כמו סטונר אנרגטי והופך לסוג של שיר פופ יפני – מוזר אבל מוצלח ביותר. הפזמון של "Pseudo – Bread" והסולו המבולגן שבא אחריו אינטנסיביים ומצוינים למרות ש-כרגיל, לא מבינים מילה ממה שאטצו שר .

"Afterburner" הוא קטע בלאק סבאת'י מלא בגרוב ומשחקים קטנים ומצוינים של הגיטרה ואז מגיע "Just Abandoned My-Self" – סוג של ג'אם מטורף לאחר הפגזה אטומית, קטע של לא פחות מ-18 דקות של חומות של גיטרות ונויז מטורף שסוגר את האלבום המצוין הזה. הדינמיקה של הלהקה הזאת היא משהו מכוכב אחר, כזו שהרבה זמן לא יצא לי להיתקל בו. מומלץ ביותר לסטונרים ולאנשי הסלאדג', אבל גם לכל מי שאוהב לשמוע דברים אקספרמנטלים מאוד ויצליח להניח ידיו על יצירת המופת הקשה הזו.