Brainstorm – Downburst

Brainstorm הגרמנים ממשיכים להוציא אלבום אחר אלבום ואיך שהוא לא ממש הופכים ללהקה מוכרת או גדולה במיוחד, וחבל – הם יודעים מה הם עושים. הלהקה החלה דרכה ב-1989, ואמנם יצרה תמיד מה שניתן להגדיר כפאוור מטאל, אבל מדובר מסוג פאוור שונה מאד מזה הגרמני הממוצע, לא מדובר פה ב-Gamma Ray שמח ועליז, אלא במשהו שנישמע הרבה יותר אמריקאי – כבד, מחוספס, קודר, ללא ספק להקה יוצאת דופן בנוף המקומי בגרמניה. החומרים המוקדמים של הלהקה היו מוצלחים, אבל נראה היה שהסולן המקורי Marcus Jurgens קצת מנע ממנה מלהתקדם, הקול שלו היה קצת סכריני מידי, וחסר היה את העוצמה הוואקלית שהלהקה דרשה.

זה השתנה לטובה באלבום Ambiguity, שיצא ב-2000 והביא עימו את הסולן Andy B. Frank, מי שהיה פעיל לפני זה בהרכב הפרוג Ivanhoe וגם בהרכב הפאוור Symphorce, הבחור הוא לדעתי אחד הסולנים המלודים החזקים ביותר בסצנת המטאל הגרמנית, בעל כוח ועוצמה שכולל בו גם חיספוס מסוים. כל אלבום שבו הוא השתתף שודרג באופן מיידי על ידי הנוכחות שלו. משם Brainstorm התחילה לצבור כח, בעיקר בסצנה הגרמנית המקומית, אלבום אחר אלבום של פאוור עם נגיעות ת'ראש, כבדים ואגרסיבים למדי, שקשה לי להצביע על אחד פחות חזק מהאחרים ביניהם, כולל האחרון, Liquid Monster, שיצא ב-2005 והיווה עוד פרק מוצלח בתולדות הלהקה, כל זה כש-Frank ממשיך לפעול במקביל עם Symphorce ולעשות עבודה טובה גם שם.

אז מה יש באלבום בחדש? בבסיסו של דבר, שום דבר חדש, הלהקה ממשיכה לעשות בדיוק את מה שעשתה, עם שינוי אחד שקשור יותר לסאונד ולתפיסה – את האלבום הזה הפיקה הלהקה עם Sascha Paeth, לשעבר גיטריסט להקת Heavens Gate, וכיום מפיק שהוא מפעל ללהקות פאוור מטאל מלודיות. את הסטאז' שלו הוא עשה עם חברי Rhapsody האיטלקית, שאותם הוא והקלידן Miro (חברו ללהקה לשעבר), הזניקו לדרגת כוכבי על. הבאים בתור היו Kamelot, שבאלבום The Fourth Legacy שודרגו לענקי פאוור מלודי לאחר דישדוש באלבומי העבר שלהם. Paeth פעיל גם בפרוייקט Avantasia ועם Andre Matos, סולן Angra לשעבר, ועוד להקות מלודיות רבות אחרות.

מה ש-Paeth מביא לאלבום הוא גודל, גרנדיוזיות בהפקה ובממדים של האלבום. הוא אמנם שומר על אגרסיה וקדרות, אבל הפעם מעורבים בזה קלידים סימפונים, מלודיות גדולות יותר, והפקה הרבה יותר נוצצת. לשמחתי, ההתערבות שלו לא עשתה את הלהקה לתאומת Kamelot, לא שיש בזה רע, אבל מה שטוב ב-Brainstorm הוא הייחוד שלה לעומת אלף להקות מלודיות אחרות, והיא מצליחה לשמר אותו גם כאן. שני השירים הפותחים הם אגרסיבים לפחות כמו החומר הכי כבד של הלהקה מאלבומי העבר שלה – ריפים כמעט ת'ראשים חזקים, תופי דאבל-בס רועמים, וקולו המחוספס של Frank שמרחיק את כל החבילה מעוד פאוור הסתדרותי שמח. זה קליט, וגם מלודי – אבל זה לא קיטש. אני בטוח שיש מי שיאמר שזה נשמע בדיוק כמו מה שהלהקה עשתה בעבר, ויש בזה משהו, למרות הנוכחות הגוברת של הקלידים שם ברקע, אבל זה חלק מהקסם שלה בעיני – היא עושה משהו טוב, די ייחודי, ומבחינתי שתמשיך בכך במקום לעשות ניסויים מהסוג שהשמיד לא מעט להקות מטאל בעבר.

הלהקה נכנסת למקצב קצת יותר איטי והרבה יותר דכאוני בהמשך, עם שירים כמו "Stained With Sin" – שיר כבד אבל מינורי וטרגי לאוזן. גם השיר שאחרי, "Redemption In Your Eyes", שהוא שוב שיר כבד על גבול הת'ראש, נשמע קודר בהרבה מכל פאוור אחר שמגיע מגרמניה. זה ממשיך ועובר בין שירים מהירים יותר, ונוגע גם במשהו שקרוב יותר לבלדה בדמות השיר "End In Sorrow", שמרים את הקלידים הסימפונים במיקס ונותן שיר שיכול היה לשבת עם Kamelot, אם הייתה זו השירה המוקפדת מאד של Khan ולא זו המחוספסת – כמעט גותית – של Frank. בכל מקרה, גם כאן זה עובד. משהו בלהקה מצליח לשכנע גם כשהיא הולכת למקומות קצת יותר גדולים, יותר מלאים וסימפונים.

בקיצור, אפשר כבר להבין שאהבתי את האלבום המדובר, גם אם לא מדובר במשהו חדשני או שונה מבחינת הלהקה. Brainstorm אולי מוכרים אלפים בודדים מאלבומיהם, אבל נראה לי שזה בעיקר כי הם נופלים איפה שהוא בין הכיסאות – לא שמחים או מהירים מספיק לאוהבי Gamma Ray, ולא ת'ראשים או כבדים מספיק לאוהבי להקות גותיות, אבל אני מבחינתי ממשיך לקנות כל אלבום שהם מוציאים, אסור לתת ללהקות מטאל כאלו לגווע – טוב שיש גם מי ששובר קצת את הקווים ועושה מטאל מלודי, כבד וקצת יותר קשה להגדרה.