Bride – Skin For Skin

Bride מגיעה מקנטקי שבארה"ב, היא הוקמה בשנת 83' ופעילה עד היום כשהשלד של הלהקה נע סביב האחים דייל (הסולן) וטרוי תומפסון (גיטרה). הלהקה,למרבה הגיחוך, מנגנת מטאל נוצרי ומטיפה לאהוב את ישו דרך ההארד רוק המושפע מלהקות כמו Guns N' Roses ומ-Rage Against The Machine שלא ממש קשורות למטאל הנוצרי. בתחילת הדרך הלהקה נשמעה יותר קרוב ל-Skid Row – אך בעקבות חילופי בסיסטים היא החלה להישמע יותר קרוב ל-Faith No More, מה שקצת מוזר בפניי עצמו.

נסו לדמיין את מייק פאטון עושה בדיוק מה שהוא עשה מוזיקלית ב-Faith No More רק שבמקרה הזה הוא שר על כמה שישו בתוכו ושהישועה תבוא – ושלא יווצר הרושם המוטעה, Bride לא מורכבת מחבורת ילדי אימו מוכים, שכן חבריה הם יותר הדבנגרס עצבניים בתסביך "אני צריך להפיץ את הבשורה". למרות שאני אתיאיסט ולא ממש מתחבר לרוב הטקסטים, כן הצלחתי ליהנות מהאלבום הזה, Skin For Skin, שהוא האלבום ה-14 של הלהקה.

האלבום מלא בגרוב ועבודת גיטרות הדוקה מול התופים והשירה של דייל תומפסון המצוין בשירים מסוימים נשמעת ממש כמו זו של מייק פאטון ובאחרים כמו רוני ג'יימס דיו. כמו אחת הלהקות המשפיעות עליה, Rage Against The Machine, יש אצל Bride מקום למחאה פוליטית, שלמרות העניין הנוצרי נוטה שמאלה ונגד בוש.

שיר הנושא פותח את האלבום – אחרי אינטרו מיותר של רעשים – מלא באנרגיות כשהבית נשמע כמו משהו של Black Label Society, הפזמון נשמע כמו משהו של Dio מתקופת Black Sabbath והראש לא מפסיק לזוז. משם עוברים ל-"End Of Days" – הגרוב שולט פה בעבודת בס משובחת של לורנס בישוף ואפשר להבין מהכותרת של השיר על מה הוא מדבר… "Take The Medication" שוב נותן בראש מבחינת המוזיקה רק שתומפסון לא מפספס הזדמנות להזכיר לנו שהישועה תבוא ושיש רק אל אחד, זה קצת משעשע בהתחלה אבל הופך לקצת מציק אחרי כמה שירים.

הריפים של "Inside Ourselves" נשמעים כמו משהו קלאסי ש-R.A.T.M היו עושים עם סולו משובח מלא בגרוב, עם ניחוח של הגיטרה של טום מורלו, שבינתיים עבר לעשות אלבומים אקוסטיים משעממים. ב-Hard To Kick הלהקה טורחת להסביר לנו שכולנו שווים, כמובן, תחת אל אחד. "Fuel & Fire" המצוין הוא הפרשנות של הלהקה לאנטי כרייסט ובשורתו. ב-"Rise Above" תומפסון מנסה לשכנע אותנו או את עצמו (לא לגמרי ברור) שישו בתוכו. מה שמעלה אצלי עוד גיחוך קל זה העוגב שהם הוסיפו כאן, זה אמנם נותן דרמתיות לשיר ויושב על פזמון שמזכיר את Alice In Chains – אך הוא מרגיש מעט מאולץ.

השיר האהוב עלי באלבום הוא "The Government" והוא מגיע עם הטקסט היחיד שאני יכול להתחבר אליו, טקסט שעוסק בממשלות וגנרלים שמובילים למלחמות מיותרות ולעוני – מה שלדעתי נשמע מעט מוכר. את האלבום סוגר השיר "Hang On" – בלדת פסנתר מאוד שנות ה-80' וקצת לא קשורה לשאר האלבום – למרות שנזק היא לא ממש גורמת לו. בסופו של דבר, ההפקה נקייה והאלבום נשמע טוב, אבל – הטקסטים האלה פשוט לא מסתדרים לי עם המטאל הבאמת מוצלח של Bride. למי שאין בעיה עם הטפה לדת ואוהב את Faith No More ו-Rage Against The Machine, יש מה למצוא כאן, אבל שישאיר חלק מהמוח בבית.