Bumblefoot – Abnormal

Bumblefoot הוא שם הבמה של גיטריסט להקת guns n' roses (או מה שנשאר ממנה, שכן ההרכב הנוכחי מונה את אקסך רוז, דיזי ריד וחברים חדשים). שמו בעולם האמיתי הוא Ron Thal, אבל אם היינו צריכים לשפוט את שמו וזהותו עפ"י המוזיקה שלו, היינו בוחרים באופציית שם הבמה, שכן שם הבמה שלו הוא מוזר ויוצא דופן, שזה בדיוק מה שאפשר להגיד על המוזיקה של ת'אל.

המוזיקה של ת'אל היא הכל חוץ ממשהו מוגדר. מדובר באמן שנדמה שמטרתו היא לעשות חיים קשים למוכרים בחנויות הדיסקים שיבקשו לסווג אותו תחת סגנון מסוים. אלבומו האחרון, Abnormal הוא הצגת יכולת של אמן מוכשר ברמה מטורפת, כותב, מלחין, מבצע, מעבד, ומעל הכל גיטריסט מדהים, כזה שלא נופל מאגדות גיטרה כמו סטיב וואי, ג'ו סטריאני, מרטי פרידמן ואחרים.

רון ת'אל החל את הקריירה שלו בברוקלין, שם החל לנגן עם כל מיני הרכבים מקומיים, ומייד זכה להכרה בשל יכולותיו כגיטריסט יוצא דופן, גם מבחינת הטכניקה המעולה שלו, וגם מבחינת הראש המוזיקלי שלו, שמשלב מטאל עם כל סגנון אפשרי. במרוצת השנים הוא קנה לעצמו שם של גיטריסט מקצועי במיוחד, והתארח אצל כל מיני אמנים שלא באמת קשורים לעולם המושגים שלו, על תקן נגן אורח, לפעמים רק בשביל להוסיף איזה טאץ' יוצא דופן (כדוגמת הופעת האורח שלו באחד השירים של ג'סיקה סימפסון).

בשנת 2006, לאחר שהקליט 8 אלבומי סולו, הוא קיבל הצעה להצטרף ל GnR במקום הגיטריסט הפורש (והאקצנטרי לא פחות), Buckethead. מאז הוא חורש את העולם בסיבובי הופעות עם אקסל רוז ושותפיו, והקליט מחדש חלק מהשירים שאמורים לעטר את האלבום הכי יקר שמעולם לא יצא לשוק, Chinese Democracy. מה שהכי מדהים הוא העובדה שהעבודה עם GNR לא שינתה את הקו המוזיקלי של אלבומי הסולו שלו, שכן Abnormal נשמע כמו ההמשך הישיר (והמפותח) של האלבום הקודם, Normal.

אפשר למצוא באלבום הזה השפעות מכל סגנון וז'אנר אפשרי – החל ממטאל מסורתי, דרך מוזיקה איטלקית ויהודית, דרך פופ מהוקצע ועד פאנק קליפורני. אם הייתי צריך להגדיר את האלבום הזה (על מנת שנוכל למכור אותו בחנות דיסקים ללק' תמים שלא יודע למה הוא נכנס), הייתי משווק אותו
כמפגש פסגה בין Mr. Bungle, System of a Down ו Dead Kennedy's . וזה כולל את כל האלמנטים הנלווים להשוואות הללו, החל מהלחנים ועד הטקסטים יוצאי הדופן – אישיים בשנייה אחת, מחאתיים ברגע אחר, ומעל הכל – כתובים היטב ומקוריים.

החל מהשיר הראשון (Abnormal), שנפתח במעבר גיטרה ותופים שמשאיר אותך עם טעם של פרוגרסיב מטאל בפה, ומיד הופך למעין להיט MTV בסגנון הרכבי פאנק צבעוניים, ודרך שירים הזויים במיוחד כמו Piranha (שמשלב מוזיקה מזרחית עם קטעי גיטרה פסיכיים, וקצת דת' מטאל) ו Guitars Still Suck ועד בלדת ניצחונות מרגשת כמו The Day After, ת'אל מצליח ליצור אלבום שהוא יצירת מופת מהשנייה הראשונה עד האחרונה.

כאמור, כל סגנון אפשרי נמצא בדיסק הזה, שמצליח להישמע מגובש וברור, למרות תנאי הפתיחה הבעייתיים שלו. יש כל כך הרבה אמנים והרכבים שמנסים להוכיח שהם יודעים יותר טוב מכולם לעשות מוזיקה מתוחכמת, ובדרך כלל רוב הדיסקים הללו נשמעים כמו יציאה לא ברורה, שמוכיחה שההרכבים הללו יודעים דבר אחד יותר מכולם, וזה לעשות רוח וצלצולים.
זה לא המקרה באלבום המדהים הזה – כל ההשפעות והסגנונות השונים שנמצאים בארבעים ומשהו דקות של האלבום יוצרים יצירה אמיתית, עמוקה ומאתגרת, שלא עושה לך סחרחורת או חשק לזרוק את האלבום לכל הרוחות. השירים לא ארוכים במיוחד, ולרוב לא עוברים את מחסום הארבע דקות, כאילו ת'אל יודע בדיוק מתי הוא מיצה את השיר, ועובר לקטע הבא.

נדמה כי העובדה שהוא המפיק של עצמו, ומנגן על כל הכלים בעצמו (פרט לתופים וטובה), רק עושים טוב לאלבום הזה (ולכל האלבומים האחרים שלו, לצורך העניין), שכן אני לא יכול לחשוב על שום מפיק שהיה מצליח לעזור לאלבום הזה להישמע יותר טוב – מדובר ביצירה אישית וסוחפת, כזו שבידיים של מישהו אחר, הייתה מאבדת מהקסם ששורה עליה.

חפשו את האלבום המופלא הזה, הוא כל כך שווה את זה, והוא גורם לנו לחשוב שאם לרון ת'אל יש איזושהי השפעה על הסולן שלו בלהקה שלא מוציאה את האלבום הכי יקר בהיסטוריה, אז יש סיכוי טוב שאותו אלבום יהיה משהו טוב. בינתיים, נסתפק ב Abnormal, שהוא כרגע, האלבום הכי טוב ששמעתי השנה.