Burnt By The Sun – The Perfect Is The Enemy Of God

במסורת סיכומי השנה הבלתי-נלאית שבאה עלינו לטובה, כל אחד מסתכל אחורה על השנה שהייתה ומנסה לבחור את מה שלטעמו היה פיסגת המוזיקה של השנה האחרונה, ומכתיר את אותה פיסגה כ"אלבום השנה". תואר די מחייב, התואר הזה. בייחוד לנוכח העובדה ש-2003 הציגה הרבה ריליסים מופתיים (ואני מדגיש, מופתיים) במגוון רחב של סגנונות, כאשר מעל הכל רוחב זרם המטאלקור שזוכה בשנים האחרונות לפינה חמה בלב רבבות מאזינים ברחבי העולם, וזה לא מפתיע.

החשיפה העצומה לה זוכות להקות בסגנון אינה מפתיעה כיוון שסגנון זה יוצר צומת-דרכים חשובה מאוד, המפגישה בין סגנונות פופולאריים ביותר (זרם האלטרנטיב והניו-בריד שזוכה לכיסוי עולמי מסדר גודל של ערוץ אמ.טי.וי משלו), לבין סגנונות קיצוניים ביותר, כגון הדת' מטאל וההארדקור בעלי מידת חשיפה אפסיים לעומת קודמיהם, אך בעלי השפעה מכרעת על עיצובה של אותה חיה, שקרובה יותר לסגנונות המחתרתיים הנ"ל.

אך מה שמניע את הסגנון הזה לגדולות, לדעתי, הוא העובדה הפשוטה שהמוזיקה משדרת נטו-רוק, במסורת להקות רוק גדולות מכל הזמנים, תוך כדי שמירה על קו קיצוני וכבד (שהרי לשם כך התכנסנו לכאן מלכתחילה), וכאן המהפכנות והקסם של הסגנון.

ההוצאה האחרונה של הלהקה האמריקאית, Burnt By The Sun, מסמלת לדעתי את כל האמור לעיל תוך כדי הצגת יכולת נדירה של עליונות מוזיקלית בכל התחומים. הדיסק מאוד בשל, הן מבחינת הקונספט האחיד (מוזיקלית ולירית) והן מבחינת יכולות הכתיבה של חברי הלהקה, שמביאים אותך לשיאים הזויים ששמורים באמת לכמה להקות גדולות ויחידות (today is the day מישהו?)

אז קצת רקע על החמישיה האמריקאית: הלהקה הוקמה בנובמבר 99' ע"י המתופף David Witte מ(Discordance Axis, humand remains) ו Ted petterson מ Human Remains. כמה חודשים לאחר מכן צירפו גיטריסט נוסף, כדי לשמור על אחידות בין האולפן להופעות החיות.

בניגוד ללהקות המקור אשר מהם באים רוב חברי הלהקה, שמשוייכות יותר לדת' מטאל/גריינדקור, המטרה הכללית של הלהקה היתה, כפי שהם הגדירו, "ליצור מוזיקה שתתאים לסטנדרטים שלנו, שנרצה להאזין לה בבית", וישר מההתחלה הקו הייחודי (והמאוד כללי) של הלהקה משך תשומת-לב מכל הכיוונים, הן בהופעות החיות הרצחניות והן בחומר-האולפן המאוד מקורי. ובאמת, Relapse מיהרה להגיב, והחתימה את ההרכב, שהוציא במסגרתה ב-2002 את "Soundtrack to the personal revoulution". כשלעצמו, דיסק הבכורה היה מצויין, אך אישית, לא נתן תחושה של חבילה אחת, והייתה הרגשה שההרכב הזה עדיין לא מיצה את מה שהוא מסוגל לו.

כאן טמון השינוי הגדול שעשו חברי הלהקה מאז ההוצאה הקודמת להוצאה החדשה :במקום לנבור ב-1001 סגנונות ולהוציא דיסק עם רעיונות מוזיקליים גאוניים כשלעצמם אך חסרים קו אחיד ומנחה כלשהו, הדיסק החדש מתהדר בקו פחות קיצוני מעט, אשר מתבטא בכמות גריינדים נמוכה יותר, מקצבים הרבה יותר 'ברורים', שירה מדוייקת ומובנת יותר והפקה כללית הרבה יותר חמה ונקייה (עליה אמון מאט ביילס שהפיק בין היתר את פארל ג'ם ומאסטודון האחרון).

המשיכה של ההרכב מהז'אנר היותר קיצוני אל עבר ה"מיינסטרים" (אני לא חושב שעדיין ניתן לקרוא לזה באמת מיינסטרים…) עושה רק טוב ללהקה, כי בניגוד לכ"כ הרבה להקות מטאלקור, Burnt By The Sun מביאה איתה מהבית לא רק תפיסת מוזיקה כבדה, אלא גם הרבה אלמנטים של סטוונר ונויז, שמשתלבים נהדר במתכונתם הנוכחית, מאחורי המוזיקה יותר, ונותנים את הגוון הייחודי של הלהקה על כל השאר.

הדיסק מתחיל במאין אינטרו לא-ברור, שבמהרה משתנה להתקפה ווקאלית מפי הסולן, שמפגין לאורך כל הדיסק שירת הארדקור מאוד טיפוסית, שיוצאת החוצה ויושבת על המוזיקה בצורה נהדרת. השיר השלישי, "Battleship", מזכיר הרבה רעיונות מוזיקליים מאחותה ללייבל Mastodon, אך בניגוד לאחרונה, הכתיבה הרבה פחות הזויה ויותר 'ידידותית' למאזין משמיעה ראשונה.

המשך הדיסק ממשיך במאין אותו קו ייחודי, שלפרקים מזכיר מאוד את Mastodon, ולפרקים הופך להתקפות מטאליות שמזכירות אפילו את The Crown מדת' רייס קינג. הטראק ""180 proof, מתחיל במאין התקפה דומה, שלאט-לאט זורמת למאין קטע סטוונר הזוי, שמהווה מבחינתי את השיא של הדיסק. פשוט חוויה!.

הדיסק משלב לפרקים אינטרואים אווירתיים שמחברים יפה מאוד את הדיסק למיקשה אחת. בייחוד אותו אינטרו שמקושר לטראק "spinner dunn", שמתחיל בריף מלודי אוריינטלי הזוי לחלוטין, ומתפתח לכיוונים מאוד מעניינים שמזכירים מאוד את today is the day, Neurosis על ספידים.

לסיכום, Burnt By The Sun היא אחת מחלוצות ה- Modern Intelligent Heavy Music, (עם דגש חזק על ה"האבי"), ותודה רבה ליאיר בראון (HMG), שהחזיר לי את הדיסק הזה לסדר היום.

ללא ספק, תואר "דיסק השנה" שלי הולך לדיסק הזה. גם אם שכחתי בדרך כמה דיסקים מדהימים שיצאו השנה (דימו-בורגיר, מיזרי אינדקס, בלאד דאסטר, נופקס ורגורגיטייט על קצה המזלג), זה לא משנה. יש בדיסק הזה הכל: הוא סוחף, כבד ומרגש בצורה נדירה. תשיגו אותו ותשמעו אותו. אני יודע שאני אעשה את זה שוב.