Burst – Origo

Burst נודעה לראשונה כלהקה המקורית של בסיסט להקת Nasum לשעבר. מאז הלהקה הספיקה לקטוף לא מעט שבחים בגין השילוב יוצא הדופן שלה של מטאל-קור עם גורמים אחרים שונים ומשונים, לא מעט השפעות מ-Isis ומהמקור של שיניהן, Neurosis, אבל גם יש בה משהו שונה, מלודי שמתקרב אותה יותר גם לרוק אלטרנטיבי. באופן כללי מי ששומע את הגדרת המטאל-קור ומצפה ל-Killswitch או Caliban, צפוי פה לחוויה שונה עד מאד, קרובה יותר לרוק פסיכדלי של שנות השבעים מאשר לדת' מטאל שבדי רוב הזמן.

אלבומם החדש ממשיך בנקודה שבה הסתיים האלבום הקודם, Prey On Life, אותו שילוב של גיטרות נקיות ודיסטורשנים עם לא מעט אפקטים אחרים, אותה שירה שנעה בקלילות בין צרחות Scream Core לשירה מלודית עדינה, ואותה מוזיקה דינאמית שמלאה בניואנסים קטנים שמוסיפים לה צבע. האלבום נפתח בטון יחסית מתון, "When The Wave Broke" שם שנשמע בהחלט כמו הקדשה ל-Miesko Talarczyk, סולן Nasum שנהרג באסון הצונאמי כששהה בחופשה במזרח הרחוק. השיר הוא פשוט יחסית, ליין מבריק של הגיטרות, הוא קליט ומשלב מלודיה ואגרסיה במידה הנכונה.

החל מהשיר השני, "Sever", הלהקה כבר הולכת צעד אחד קדימה, מורכבות ברורה יותר, תחושה יותר ניסיונית בסאונד, הם לא מאבדים את הקו המלודי אבל הם בהחלט מותחים אותו. הלהקה לא נשארת רגועה ומהורהרת לכל אורך האלבום, שירים כמו "Slave Emotion" שוב נותנים בראש, יש בהם את המלודיה אבל היא מעורבת בהתקפה של אגרסיה קשה, וכאן גם נגלה הצד הטכני המרשים של הלהקה.

בקטע האינסטרומנטאלי "It Comes Into View" הלהקה בכלל חוצה את הגבול אל קטגורית הרוק הפסיכדלי, שימוש חכם בקווים מלודים מוזרים, סאונד מרחף, כמו שאמרתי, זה יקרוץ יותר לאוהבי Isis ו-Pelican למשל, והרבה פחות למי שמעוניין במטאל-קור חשוף ועצבני. בסך הכל, אלבום נהדר, דורש לא מעט מחשבה, אבל הוא מחדיר לא מעט מקוריות בז'אנר הלא לגמרי מוגדר שהם עוסקים בו.