Cage – Science Of Annihilation

Cage האמריקאים ממשיכים כבר מספר שנים להיות אחת מלהקות הפאוור מטאל הטובות ביותר בעולם, ונראה שגם כאן – אלבומם החמישי, הם ממשיכים לשלוט ביד רמה, זרוע נטויה וחרבות שלופות בעולם המטאל המלודי.

למרות שהלהקה הוקמה ב 1992, לקחו לא מעט שנים עד האלבום התת-מופק הראשון שלהם – Unveiled, ומשם התחילה מגמת שיפור הדרגתית, כששיא החל מהאלבום Darker Than Black, אחד מאלבומי המטאל הטובים של העשור האחרון, כשמשם נראה שהלהקה לא ירדה ברמתה.
אם האלבום הקודם – Hell Destroyer שוב היה אלבום קונספט שמושפע לא מעט מקומיקסים ומדע בדיוני, נראה שגם כאן הלהקה משלבת את האהבות שלה לשני המדיומים עם סיפור קונספט שאליו לא חדרתי יותר מידי, אבל נראה שהוא שלב דמות דמוית יציר הקומיקס Galactus בשם Planet Crusher שמגיעה לאכול את העולם שלם בביס וזוכה למנה אחת אפים ששולחת אותה בחזרה לעולם הדמיוני והדי ילדותי שלה.

אני מודה, לא הדבר הכי בוגר ששמעתם, אבל בחייאת – לעומת אלבום של Manowar זה נשמע כמו משהו של גבריאל גרסיה מרקס.

מה לגבי התוכן המוזיקלי? פשוט עוגת קצף מלודית עשירה ועשויה לעילא, החל מהשיר הפותח שגורר שוב את Painkiller של Judas Priest חזרה לתמונה עם הדאבל בס הרצחני, הריפים המהירים והמלודים והשירה דמוית Halford של Sean Peck, אחד הסולנים הטובים בעסק. זה ממשיך עם Scarlet Witch, שלמרות השם לא לקוח מדמות הקומיקס בעלת השם הזהה, שהוא שיר פאוור מטאל שנות ה 80 קלאסי עם כמה מהריפים הטובים בצד הזה של Judas Priest ו Helstar.

Spirit Of Vengeance נותן שוב בראש, פזמון חזק וריף סוחף כשבאמצעו Peck מוריד קצת את הסולמות וצורח רק בקטעי הביניים, כל קטע הסולו והריפים ההרמונים שמקדימים אותו מזכירים הפעם את Iron Maiden על ספידים, מלודי – אבל רצחני במהירות ובאגרסיה.

נקודה אחת חשובה למי שבאמת אוהב את הלהקה או את האלבום הזה שלה, ואני יכול להמר שהרבה חובבי מטאל מלודי כבד יתחברו לאלבום, מי שעושה לה את העטיפות והציורים בתוך החוברת הוא פשוט תותח על, מה שבהחלט עושה את הרעיון של ללכת עם חולצה שלהם או לרכוש איזה פוסטר משהו קורץ מאד, למי שאין לו בעיה להראות עם יצורים דמויי קומיקס רוכבים על יצורים דמויי קומיקס גדולים יותר שריר נוזל להם מפה עמוס שיניים.

אם נמשיך לאלבום – Black River Falls הוא אחד השירים המהירים והחזקים באלבום, שוב שילוב של קולו הגבוה של Peck עם מהירות תופים רווית דאבל בס בתוך ריפים מלודים מהירים, פשוט פאוור מטאל אמריקאי – כלומר פחות קיטשי ופחות שמח מזה האירופאי, ברמה הגבוהה ביותר.

האלבום מסיים בסאגה הנושאת את שם האלבום, בשלושה חלקים עמוסי ריפים וטקסטים, מה שהזכיר לי קצת את Something Wicked This Way Comes של Iced Earth שנגמר בצורה דומה, אבל אין ספק שמעבר לזה אין הרבה דמיון בין הלהקות, בשעה ש Iced עוסקים יותר בדרמה, במהירות נמוכה יותר וסולן בעיקר אווירתי, Cage מרביצים במהירות, בכמות ריפים מסובבת ראשים, ושירה שעוברת בין צרחות נוסקות אשכים לבין ביניים צרוד במיטבו.

בקיצור, עזבו אתכם משטויות כמו חדשנות במטאל, פרוגרסיביות, אווירה – מי שרוצה מטאל כמו של פעם, עם הרגל על הגז והרבה עור וניטים – זה האלבום בשבילו, Cage לא מאכזבים גם הפעם.
|MS|2420|MS|