Candlemass – King Of The Grey Islands

את החבר'ה השבדים האלה אני מניח שלא ממש צריך להציג, אבל בכל זאת קצת מידע למי שלא מכיר. Candlemass הוא הרכב שהשפיעה רבות על הדום ונחשב לאחד מהאבות המייסדים של הז'אנר, הוא הכניס מימד בדום שלא היה בו קודם הרבה בזכות הסולן השמנמן (וזו מילה עדינה) שלהם מסיאה (משיח?) מרקולין, שהצטרף עם אלבומם השני. למרקולין היה קול ייחודי ביותר – אפשר לקרוא לו הפברוטי של הדום – קול אופראי ברמות אחרות ומנעד שאללה יעזור… מעבר לזה למרקולין היה שואו מיוחד, הבחור בריא הבשר התלבש בתלבושת של נזיר ונעזר בטקסטים דתיים שישבו בול על העגמומיות של הריפים שהבסיסט והכותב העיקרי בה, ליף אדלינג סיפק.

הלהקה הוקמה ב-85' על ידי אדלינג, וכבר באלבום הראשון שלה Epicus Doomicus Metallicus היה ברור שהיא מציגה נוף שונה מסצנת הת'ראש ששלטה באמצע שנות ה-80'. זה התבטא בריפים מושפעי Black Sabbath איטיים, מלנכוליים ומדכאים אך עם זאת בשילוב של מלודיה כבדה. אם האלבום הראשון השאיר חותם על סצנת הדום, האלבום השני שבו הצטרף מרקולין שינה את הז'אנר וזיכה את הלהקה בעדת מעריצים שעוד יזכו לסבול דיי הרבה מאותו מרקולין שהם כל כך אהבו, עוד תוספת משמעותית לאלבום הזה הייתה לארס יוהנסן שהפך לגיטריסט המוביל בלהקה.

מרקולין נשאר בלהקה בעצם עד האלבום Live שיצא ב-91' וסימל את הסוף לטור הזהב של הלהקה. אחרי עזיבתו הצטרף הסולן תומאס ויקסטורם שלא ממש הצליח להחזיר עטרה ליושנה, למרות האלבום החזק Chapter IV. הקהל של Candlemass היה רעב למרקולין, ולאחר שני אלבומים כושלים למדי שבאו אחרי, אדלינג החליט לפרק את הלהקה ולהתעסק בפרויקטים אחרים כגון Abstract Algebra ו-Krux. לבסוף הוא החליט להחזיר את Candlemass לחיים אך ההצלחה סירבה להגיע עד 2005.

ב-2005 הבלתי יאמן קרה – מסיאה מרקולין חזר לחבריו משכבר הימים. הייתה זו בשורה משמחת למעריצי הלהקה, הם גילו שהוא לא איבד אפילו שבריר מהיכולות הווקאליות שכל כך פרסמו אותו. האלבום הקרוי על שם הלהקה החזיר את המעריצים לתקופות שלהם התגעגעו המעריצים והיווה את החזרה האמיתית של Candlemass לצמרת עולם הדום.

ועלילות מרקולין נמשכות … ב-2007 הוא עזב שוב את הלהקה והשאיר חלל ענק (דו-משמעית) ונעליים שממש קשה להיכנס אליהן. חלק יגידו שאדלינג הוא החלק החשוב והאמיתי של הלהקה אבל זה לא ממש יעזור להחזיר את העוצמות והמחץ הווקאלי שמרקולין סיפק, עם כל זה הלהקה הצליחה למצוא מחליף ראוי, ואפשר לומר אפילו מתבקש, בדמות רוברט לואו, סולנה של Solitude Aeturnus – מי שנחשבה בעיני רבים ל-Candlemass האמריקאית.

האלבום King Of The Grey Islands בשמו מתאר טוב את ההרגשה שבאלבום. ההרכב, גם בלי מרקולין ממשיך לשלוט בממלכת הדום, הלכלוך והזוהמה והאלבום מפוצץ באיים של אובדניות וכאב מצמרר. אז נכון שלרוברט לואו אין את המנעד המטורף של מרקולין, אבל הוא יותר ורסטילי ולוקח את הלהקה למקומות שבהם הוא מרגיש יותר נוח, ובמקומות האלה הוא פורח.

האלבום מתחיל עם פתיחה מלנכולית מאוד על גיטרות קלין ואז נכנס השיר "Emperor Of The Void" באגרסיביות שלא הייתה מביישת את Slayer. כמו האלבום של ההרכב מ-2005, גם השיר הזה הוא שיר קצבי ולא אופייני שכולו ריפים מלאים ברוע. הגיטרה המובילה של יוהנסן חורטת לך עמוק בתוך השכל, והשירה של לואו שנראה כי יכול בקלות להפוך למטיף דתי בעצמו, מעבירה את הקור הסקנדינבי עד לישראל.

"Devil Seed"חוזר לדום היותר מסורתי (שהלהקה אחראית לחלק לא מבוטל ממנו) בריף איטי ומדכא. יוהנסן הוא אחד הגיטריסטים היותר טובים בעולם המטאללדעתי,והוא מוכיח זאת בעוד סולו אימתני. את השיר "Of Stars And Smoke" אין לי דרך אחרת לתאר מלבד כפרוגרסיב דום, השיר איטי כיאה לשיר דום אבל הוא מורכב בצורה יוצאת דופן, ובאופן החשיבה שלו מלא רבדים שקשה לקלוט בשמיעה ראשונה.

השיר "Destroyer" הוא יציאה פוליטית לא אופינית, אני משער שכנגד מדיניותו של בוש, משהו שהתחיל באלבום הקודם, בו היה שיר שנקרא "Born In A Tank" שהלך לאותן מקומות. "Man Of Shadows" הוא הימנון פרוג דום להתאבדות באחד מהטקסטים השחורים ביותר והמדכאים שאפשר לכתוב. התחכום של הלהקה הזאת היא בכך שהיא שלא גולשת אפילו לרגע למחוזות הפלצנות, הכל במינונים הנכונים וההגנבות הקטנות של כלים שבאים ונעלמים בדיוק במקום – בשילוב עם הנגינה של יוהנסן והריפים שכותב אדלינג הם הדברים שעושים אתCandlemass לענקית הדום שהיא.

הטאפינג של יוהנסן שסוגר את השיר "Clearsight" פשוט מעולה ואז מגיע "The Opal City",שהוא קטע אינסטרומנטאלי שמכין את הקרקע לכניסת השיר שסוגר את האלבום "Embracing The Styx". השיר נפתח כמו עוד שיר ת'ראש בדבל באסים וריף רפיטטיבי, מהסוג שחודר עמוק לתוך המוח. כמובן שעוד טקסט אובדני עומד בבסיס השיר, וגם בו מככב עוד ביצוע חזק של לואו. האלבום מסתיים באותה דרך שבה נפתח, בגיטרה קלין שמתווספת אל השירה המעולה של לואו, בחור שיודע לשיר מצוין גם בלי דיסטורשנים ברקע .

לסיכום, למרות שחלק ממעריצי הלהקה הוותיקים ירימו גבה, אני חושב שלרוברט לואו יש לא פחות להציע בתור סולן מלמרקולין. אדלינג יוהנסן ושאר החברים בלהקה מספקים לו את המוזיקה הנכונה, כזו שבה הוא פורח ובגדול. ואין ספק שהשילוב שלו עם המוזיקה של ההרכב מוציא ממנו צבעים אחרים לגמרי מאלו שיש לו עם להקתו המקורית. אני ממליץ בחוםלאנשי הדום להכיר את הלהקה הזאת, גם בגלגול הזה שלה, מבחינתי Candlemass נשארו מלכי האיים האפורים, או לייתר דיוק, השחורים.