Canine – The Uprising

בעבור אנשים שלוקחים את המטאל שהם עושים ברצינות (ויש כאלה שלא), להוציא את האלבום הראשון, לפעמים, זה דבר שדורש הרבה מאוד ביצים (ותסלח לי הקוראת עדי ביטרן אם היא לא מסכימה עם הקביעה הזאת). הרגע הזה, אחרי עבודה ארוכה שלפעמים לוקחת שנים, שבו לקחת את האמת והיכולת שלך, הקלטת אותן, ועכשיו אתה מאפשר לכולם לשפוט אותן, זה רגע שדורש אומץ. דורש ממך את היכולת להגיד "זה הכי טוב שיש לי. זה מי שאני", לעמוד מאחורי זה, ולהיות מוכן לקבל לא רק אהבה אלא גם את הצד השני.

אז מי הם אותם "כלביים"? ובכן, ב-2009 התחיל אליאב תורג'מן (גיטרה) את קייניין. שנה לאחר מכן הצטרף אליו הגיטריסט השני יובל צרפתי. ב-2011 ראה אור ה-EP הראשון של הלהקה, שהציג להקת מטאלקור/גרוב מטאל צעירה ובועטת. ב-2014 הצטרפו ללהקה הסולן בן סעדה והבאסיסט בר ששון, וזוהי גם השנה שבה הכרתי את הלהקה הצעירה. עמדתי לחלוק איתם ערב הופעות, אז הלכתי לשמוע את החומרים המוקלטים. פייר? לא התחברתי. אולי זה כי אני לא חובב מטאלקור, אולי כי ההרכב שהקליט את ה-EP עוד לא היה בשל ואולי עוד 1000 סיבות. ואז הגיע אותו ערב, נתקלתי בחבר'ה בסאונדצ'ק והם היו ממש חמודים, ואז הם עלו לבמה. בואו נגיד שבאותה הופעה הם הצליחו לקנות אותי, ולסמן לעצמם עוד בנאדם שרק מחכה 3 שנים לשמוע את התוצר הסופי של ההרכב ההוא, והנה, זה כאן.

אחרי אינטרו מהסוג שיכלתי להסתדר גם בלעדיו, עם חיבור לכניסה משולבת של באס ותופים (אגב, סאונד נהדר של הבאס, שאליו אחזור בהמשך), מתחיל Silence before chaos. ריף דג'נטי משו פותח את השיר, עם גראולים חסרי רחמים של סעדה שצועק על העולם, עבודת תופים נהדרת, ופרה-פזמון שמתחיל בסגנון מאשין הד, עם מעבר שממשיך כמו מאשין הד. די מהר אפשר להבין שאמנם הלהקה עושה כיוון מסוים אבל לא מתביישת לגוון את ההשפעות שלה. בפזמון סעדה כבר עובר לקלין עם סלסולים שמזכירים שבכל זאת, אנחנו במזרח התיכון, הרקע נשמע אפילו קצת ניו-מטאל (תמיד מבורך מבחינתי) ובכלל, כל השיר נשמע כמו עירבוביה קוהרנטית להפליא של לפחות 5 סוגי מטאל שונים.

Mutiny כבר מתחיל להישמע כמו המטאלקור המצופה מקייניין, עם עבודת גיטרות מחושבת היטב, ובדיוק כשחשבת שתמשיך לקבל מטאלקור, לובשים קייניין את פרצוף הגרוב שלהם והולכים לכיוון הלאמב אוף גאד. ואז שוב מטאלקור, ומעבר עם עוד באס, וכך הלוך חזור, עובר השיר בין יכולות המטאלקור של הלהקה ליכולות הגרוב, ובשלב הזה אני מתחיל כבר לגבש על עניין הסגנון, אותה אגיד בסוף הסקירה. מה שכן, בתוך כל זה, הלהקה לא מפספסת רגע להשמיע שוב את ההשפעה של מאשין הד עליה, מה שאישית נוטה לשמח אותי. אין הרבה להקות בארץ שעושות עבודות גיטרה כיפית שכזאת, ואפילו שאם תגידו לי "מטאלקור" כנראה שלא תקנו אותי, עבודה שכזאת קונה אותי די מהר. ואז מגיע קטע סלאם, שקונה אותי עוד יותר, כי כל אלבום טוב במטאל צריך קצת סלאם שובר ואיטי.

את Last words live forever הוציאה הלהקה כסינגל עם וידאו, אך מסתבר שלאלבום השיר עבר עיבוד חדש. קל לשים לב לזה בהפקה הווקאלית בפרט ובסאונד של השיר בכלל ונדמה לי שמעבר להפקה השיר עבר עוד קצת שינויים אבל אל תתפסו אותי במילה על זה. כששמעתי את הגרסה של סינגל שמעתי שיר מטאלקור קלאסי, מהסוג שגם אנשים שלא חובבים את הז'אנר יכולים להתחבר אליו בקלות. מה שכן, דווקא בגרסת האלבום אני חש איזשהו ניסיון לחדד את השיר, ואולי קצת לחדד אותו יותר מדי, ולטעמי זה מעט גורע מהמקור, כשכמובן, עדיין מדובר בשיר מצוין שמאוד בולט בתוך האלבום. עוד אציין שלשיר יש טקסט שמחד הוא אובדני ומתחנן לחיבה, ומצד שני הוא מצליח להיתקע בראש ולקנות אותך. או לפחות אותי, בעיקר כי זה מאוד דומה לשיר שבעצמי כתבתי בעבר. הקונספט של לכתוב שיר כמכתב התאבדות זה נהדר וטריקי בעיניי, וכשזה עובד זה פשוט עובד. ולקייניין זה עבד, בעיקר כי השיר לא מנסה להתפייט יותר מדי אלא להיות כן ואמיתי.

Reflection הוא על תקן השיר הקצר והעצבני של האלבום. שיר שרובו המוחץ חוזר לנישת הגרוב, ואולי זה לא השיר שהכי קל לעיכול באלבום, אבל תחושת הבטן שלי אומרת שזה השיר שיעשה בהופעות הכי הרבה בלאגן, וגם כאלה שירים צריך. כאלה שמשאירים אותך עם טעם של עוד.
מיד אחריו מגיע From ashes. מצד אחד, מדובר כנראה בשיר הטוב והמחושב ביותר באלבום, שיר שנותן המון במה לסעדה, וגם לתפקידי התופים הנהדרים. סעדה בתצוגת גראולים מפלצתית שלא תבייש אף אוהד בית"ר בקריזה על השופט במשחק מול הפועל, עבודת הגיטרות שוב הולכת למקום המלודי הנהדר, והשיר, בהמשך לשירים הקודמים מלא כולו בכמיהה לצמיחה. זאת הנקודה להתמקד באמת בטקסטים ולהגיד שקייניין כותבים מצד אחד הרבה על מאבקים כאלה ואחרים, בחברה, במדינה, בשינויים שצריך לעשות, אך גם בכמיהה של הנפש לצמוח ולצבור כוח ולהתגבר על משברים. לרגעים נראה שהכתיבה היא קצת גיל 17-18 (מן הסתם חלק מהטקסטים נכתבו בגילאים האלה) וחלק אולי קצת יותר בוגרת, אבל בכל מקרה, מה שיש לנו כאן זה אנשים צעירים שכותבים בכנות את מה שהם מרגישים, אותה כנות שדיברתי עליה בתחילת הסקירה, כאשר From ashes הוא ייצוג נהדר לכך.

To the exile, על אף סולו גיטרה נהדר, אולי הכי נהדר באלבום, ו- With the crows in sight שגם הוא נע בין בתים שנשמעים כמו לאמב אוף גאד לפזמוני מטאלקור צ'יזיים הם כנראה 2 השירים הפחות טובים של האלבום. לא אקרא להם פילרים, אך אגיד שלאחר מספר שמיעות של האלבום הם עדיין היו השירים שהכי פחות נתפסו לי במוח. לעומתם, האלבום מגיע לקיצו בשיר הנושא, The uprising. לשמחתי, מציגים כאן קייניין את יכולת כתיבת בלדת המטאל שלהם, מה שאף פעם לא קל לעשות, ומה שבישראל אקסטרה קשה לעשות ועוד שיקחו אותך ברצינות, אך לטעמי קייניין צולחים את המשוכה. אז נכון, ההתחלה היא כנראה פירוק אקורדים ששמענו במיליון שירים, והטקסט לא הכי מחדש משהו, אבל קשה שלא להתחבר אליו ספציפית ולאווירה בכללי, בעיקר עם שורות כמו loneliness is all I knew. על אף הפתיחה האקוסטית, השיר הולך ומתגבר באינטנסיביות שלו, הדיסטורשן נכנס ויוצא ועמו גם השירה של סעדה שמקבלת דינמיקה בין קלין עדין לבין חספוס קליל. מיד אחרי הבית השני הלהקה נכנסת בבום חסר רחמים, עם פיצוץ של גראולים וגיטרות, שינויי קצב שמובילים את השיר לסולו שהפעם מקבל קצת טאץ' של פעם, משם לעבודת גיטרות משולבת ששוב מזכירה שצריך להגיד תודה לרוב פלין על תרומתו לעולם המטאל.

האלבום מסתיים במשפט שעונה לי על תחילת הסקירה – I will confront my fears. וזה מה שהחבורה הצעירה הזאת עשתה בסופו של דבר. קייניין לא המציאו את הגלגל, אבל הביאו אחרי שנים של עבודה את האמת שלהם, ובין אם תאהבו אותה או לא, אלה קייניין וזה מה שהם מציעים לעולם. נשמע שהחבורה עברה הרבה גם ברמה האישית וגם ברמה הלהקתית, ולא בכדי לקח לה לא מעט זמן לבשל את האלבום הזה. אפשר לומר שהצדדים החזקים ביותר בו הוא היכולות הפרטניות הנהדרות של כל חבר להקה – הגראולים של סעדה, הבלחות הבאס של בר ששון, ובעיקר עבודת הגיטרות הנהדרת מבית היוצר של תורג'מן ובניו על האש את תעשיות צרפתי בע"מ, והקומפוזיציה שרוב הזמן נשמעת מאוד נכונה, ועל אף שהלהקה לכאורה מגדירה עצמה כנעה על הסקאלה של מטאלקור וגרוב, אי אפשר לפספס השפעות של דג'נט, ת'ראש, ניו מטאל בטעם של פעם, ובסופו של דבר, פחות גבולות ממה שציפיתי.

מהצד השני, האלבום נופל במספר דברים עליהם בכוונה לא הארתי והערתי יותר מדי במהלך הסקירה. הראשון הוא הבאס. מדי פעם במהלך האלבום הוא מקבל את הבמה ונשמע מצוין, כאשר ניכר כי כשבר ששון לוקח את המושכות הוא רץ בכל הכוח. מהצד השני, בין עומס הגיטרות, התופים וערוצי השירה, רוב הזמן הבאס נבלע גם מבחינה תפקידית וגם מבחינה הפקתית, וחבל. בעיה נוספת היא מספר נקודות בביצועים הווקאליים של סעדה. המנעד של הבחור רחב, גם בקלין וגם בגראולים, ולשמחתי, להבדיל מהרבה סולנים אחרים, הוא לא מתעקש בכל בית ובכל פזמון לדחוף את כל המנעד שלו בלי קשר למה הוא שר, אלא עושה עבודה מאוד נכונה בעיניי בחלוקת המנעד בתוך כל שיר. עיקר החוזק שלו הוא בגראולים ובסקרימים, כשהוא יודע לרדת נמוך וכבד, ולהישמע כמו רנדי בלית' בכבודו ובעצמו, אך מצד שני נוטה ליפול לא מעט בשירת הקלין. נשמע שיש איזשהו טווח אמצע שבו הוא נשמע טוב, אך כשהוא עולה גבוה מדי או יורד נמוך מדי משהו שם לא תואם לרמה שבה הוא מבצע דברים אחרים וחבל. בנוסף, קל לשים לב למבטא הישראלי של סעדה בשירת קלין, מה שמהותית פחות בולט בגראולים, וכנראה שזוהי עוד נקודה שעל הבחור לעבוד עליה.

עוד אגיד בהקשר ההפקתי שסאונד הגיטרות והתופים מצויין, וגם הסאונד של השירה, אך משהו מרגיש לי קצת לא אחיד. כאילו מדובר ב-5 כלים שיושבים על אותו קצב ומנגנים את השיר, כן, אבל הסאונד אינו נשמע כמו מיקשה אחת, ובעיקר הדבר בולט באיך השירה נשמעת לעומת שאר השירים. לפעמים קצת חזקה מדי, לפעמים אולי חסר לי קצת איזון תדרי. לא יודע לשים על זה בדיוק את האצבע, אבל משהו שם לא לגמרי מחובר.

אני חושב שבהסתכלות עתידית, אני במקום קיניין הייתי מוותר על תפקידי שירת הקלין, וגם מוזיקלית קצת ממעיט בפזמוני מטאלקור, ונשאר יותר בצד של הגרוב. לתחושתי, הלהקה עושה גרוב הרבה יותר אינטנסיבי והדוק מאשר מטאלקור שמצליח לתפוס. ובכל זאת, שלא תטעו, בסופו של דבר מדובר באלבום בכורה מצויין. קייניין מצליחים לספק 8 שירים שנשמעים כמו מטאל מודרני צעיר, בועט, כועס ומרגש בו זמנית, שלא מפחד להזכיר את השורשים היותר ותיקים שלו, לא מפחד לפתוח את הלב ולהכניס אליו את המאזין, ולא מרחם על הקהל בהופעה. האמת של קייניין נמצאת עכשיו שם בחוץ, ומבלי להיות כוס התה שלי, אני אוהב את זה כמו שפרסי אוהב תה נענע עם קוביות סוכר.