Cannibal corpse – A Skeletal Domain

אחד ההרכבים היציבים והוותיקים יותר בז'אנר ה Old school death metal יצא בסוף 2014 עם אלבום חדש. שנתיים בלבד אחרי צאת Torture הם מפגיזים שוב עם A Skeletal Domain. האלבום יצא ב Metal blade ועבר תחת ידיו של Mark lewis שעבד עם אין ספור להקות דת', ת'ראש וקור למיניהם. חשוב לציין שגם לאלבום זה עיצב את העטיפהVince locke, שעובד עימם כמעט מתחילת הדרך. הפעם העטיפה יותר קודרת, פחות graphic gore – משהו שראוי לציון בהשוואה לאלבומים הקודמים, בהם העטיפות שיקפו את תוכן השירים ואת הליריקה.

באלבום 12 שירים קצרים יחסית באורכם וכרגיל נוגעים בהיבטים שונים של מוות: האופן, הדרך, מה שבא אחרי, קצת כאבים תוך כדי וגם אחרי.

הלהקה מצליחה, גם אחרי 27 שנים(!!) של פעילות להישאר רלוונטיים ולשמר את הדרך שהחלו אי שם ב 1988 וזאת עדיין אחרי אין ספור אלבומים שיוצאים בממוצע פעם בשנתיים. מי שלא מכיר (שיעמוד בפינה ויעשה לעצמו תהליך כירורגי קצר וינתק לעצמו את הקשר שבין האונות הקדמיות במוח) ולא הבין, הלהקה עושה דת' או כפי שהמהדרין יגדירו זאת – death gore או Gore metal או משהו בסגנון. הליריקה (כמו העטיפות) נוטפת דם, מוגלה, אוגרת בתוכה איברים, חלקי גופות, כלי עינויים ושאר דברים חדים, משוננים וחלודים. המוסיקה: טוב, זה כבר ברור ולא צריך להסביר. היכולת להוציא כמות כזו של חומר ובז'אנר שכזה אומרת שלמישהו שם יש הפרעה רצינית והוא עלול להפוך לרוצח סידרתי. טוב, לא מדובר במישהו אחד, כי כל חברי הלהקה מעורבים באופן פעיל בכתיבת המוסיקה והליריקה.

אין ספק שלחברי הלהקה מוחות פורים שעובדים ללא הפסקה. האלבום עמוס בריפים מורכבים, סולואים מנסרים ועבודת תיפוף שעפה לכל עבר. כהדיוט, לא אחד שעוסק במוסיקה, יכולת זו הינה יוצאת דופן לטעמי שכן מדובר בסגנון בעייתי לחידוש, בעייתי לשמור על רמת עניין וקשב אצל המאזין ועדיין מדובר באלבום מודרני מבחינת הביצוע והסאונד אבל אלבום שלחלוטין נמצא על אותו קו אותו החלו לפני כמעט 30 שנה, בשונה מלהקות רבות שהחלו באותה תקופה ונשארו פעילים. הרושם שאני מקבל בשנים האחרונות, אותן להקות מנסות להדביק את הקצב ולהישאר רלוונטיות ע"י שימוש באלמנטים שונים, מודרניים יותר. מה שגורם לנו, לכותבים, להשוות אלבום חדש לאלבום קלאסי מתחילת שנות ה 90 ולהתבכיין על כך שהלהקה כבר לא מה שהייתה וכדומה. אבל פה – אין מה להתבכיין. את הבכיינים והמבקרים צריך לשחוט לאט לאט, להמיס בחומצה ואז להשתין לשלולית שנשארה מהם, כן – הייתי חייב.

אז מה יש לנו כאן, בקצרה? שיר שעוסק בערימת חלקי 13 גופות, רוצח שהורג את קורבנותיו במטרה להחיותם, עולם שטוף זומבים, יש אפילו קטע שעוסק בקורבן שמצליח להתגבר על התוקף שלו ומפציץ אותו במכות עד שהוא "מנטרל" אותו, עוד רופא הזוי שמשתמש בשיטות ריפוי הלקוחות מימי הביניים, רצח המוני בעת טקס אשכבה ועוד כל מיני רעיונות הזויים ואלימים נוטפי דם. קשה להפריד בין הליריקה הזו למוסיקה שמגיעה עימה. אין ספק שהלהקה עברה תהליך במרוצת השנים שהביא את הנגנים לשימוש בריפים יותר מורכבים, סולואים מלודיים ועבודת תיפוף הרבה יותר אגרסיבית. כל זה כמובן נתמך בסאונד חד שמבליט היטב את כל המרכיבים: הבס, התיפוף, הגיטרות וכמובן את הסולן. עם כל ההערצה שלי וההערכה שלי למטאל של שנות ה 80 ותחילת ה 90, הסאונד המודרני פשוט משלים את ההאזנה לאלבום מסוג זה והופך אותה למושלמת. לטעמי (חבל שלא ציינתי את זה בסיכום השנה) זהו אחד האלבומים היותר טובים של 2014.