Cannibal Corpse – Gore Obsessed

04/03/03
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Savage Butchery
  2. Hatchet to the head
  3. Pit of zombies
  4. Dormant bodies bursting
  5. Compelled to lacerate
  6. Drowning in viscera
  7. Hung and bled
  8. Sanded faceless
  9. Mutation of the cadaver
  10. When death replace life
  11. Grotesque
  12. No remorse (Metallica cover)

היה מישהו שאמר פעם שאם קיא היה סרט, קניבל קורפס היו הפס-קול. באלבומם השמיני מביאים ותיקי הדת' מטאל את הנוסחה הישנה והטובה שלהם. דת' מטאל פרימטיבי, פשטני, גולמי ופרוע, ואם זאת הניסיון של החברים כלהקה מגובשת, האיחוד וההפקה הכובשת של המפיק החדש – קאניבל קורפס מביאים לדעתי את אלבומם הטו ביותר מאז "ד'ה בלידינג" העוצמתי.

מה בעצם יש ב"גור-אובססד" שאין באלבומים אחרים של אבות הגור והזוועות האלה ? על הנייר שום-דבר. הלהקה נשארת בפורמולה המקובלת שלה כלהקת אימים של שחיטת גופות וטבח חיות רעות וטובות כאחד. בפועל הלהקה הולכת ומשתפרת למעשה- אולי זה בגלל הזינוק של התרשמות העולם מהדת' מטאל בצורה מחודשת, או אולי זה בגלל שמאז "בלאדת'רסט" הספיקה התקשורת לגנות אותם בצורה שלא נראתה להקה מגונה כל כך בעולם המדיה התקשורתי (לפחות בזמננו. אני בטוח שקיס ובלאק סאבאת זכו להשמצות גדולות וחמורות יותר) שאפילו סגן נשיא ארצות הברית לשעבר (ההוא של קלינטון, אל גור) אמר עליהם שהם זוהמה מוזיקלית וצריך לאסור את המכירה שלהם בחנויות. גם כן גור, הא אל ?
באלבומם האחרון מכים "גופה קניבלית" על ראשיהם של עשרות גוויות צעירות וטריות בגרזנים אלות ומטחי גיטרה כבדים על טון נמוך, כשהתופים של פול המתופף במקצב הפולקה המפורסם שלו משולחי רסן על עצמות השאריות שנרקבות ממש לא בנחת. את הסיום הסופי מביא ג'ורג' "טוחן הגופות" פישר, שלדעתי מתעלה על כריס בארנס המסומם שנזרק כבר ממזמן על ידי הלהקה (והקים את הבדיחת דת' מטאל רוקנרולי בשם סיקס פיט אנדר) ומביא נהמות מבעיתות נמוכות מלוות צרחות גבוהות ומפרקות גידים ורידים ושאר כלי דם.

שירים כמו "שחיטה פראית" או "בור הזומבים" הם בהחלט להיטי דת' מטאל שנועדו להיות הצלילים הבאים בתקלוט ההופעות כדי ליצור מעגלי פוגו כאלה ואחרים, בעוד שירים כמו "גרוטסק" ו"גרזן אל תוך הראש" שומרים על הנענוע המתמיד של הצוואר בתזוזה המטורפת הזאת, איך אתם הפריקים קוראים לה ? אה כן – הד-באנגינג.

בסה"כ – אין הרבה מה לצפות מן האלבום הזה. הוא יותר טוב מהתקופה הקצת רדומה של אחרי "ד'ה בלידינג" (כמו וייל וגאלרי אוף סואסייד, אם כי לדעתי בלאדת'ירסט היה ממש מיטב השירים של קאניבל קורפס) ולדעתי גם הוא הוכחה ניצחת לכך שפישר הוא הכפפה הטבעית של הקניבלים מאשר כריס בארנס בעל הקול הנמוך הגהנומי אשר איבד את היכולת להשתמש בו בעוצמה הראויה.

אני מאד מקווה שאלה המחפשים דת' מטאל מתוחכם וטכני, או בעל משמעות ועשרות פירושים לא מאוכזבים מהבסיס של הבסיס, ועדין זוכרים במילים פשוטות על כל המשמעויות שלהן,
Who's your daddy ?
קאניבל קורפס היא להקה מחויכת, כיפית בעלת מוזיקה אכזרית מהירה שמהווה והיוותה כבר 10 שנים את התמצית המזוקקת ביותר של דת' מטאל – ככה העולם ראה את הז'אנר המוקצן הזה, וככה אלפי להקות גור-גריינד רואות את אבות הז'אנר – לא פחות מאלילי האכזריות המוזיקלית, לא משנה שכל הקריירה שלהם ניתן לחתום בריף אחד.
או –עוד פרט מעניין שחשוב ומשמעותי למאזין המאושר של הדת' מטאל זה קאבר. לקאניבל קורפס היו כמה קאברים כמו הביצוע הקלוקל ל"שורשים ארורים" של ספולטורה או "עלוב האלוף" (זירו ד'ה הירו, קשי-יום שכמותכם) במקור בלאק סאבאת אבל הביצוע פה ל"ללא רחמים" של מטאליקה הוא דווקא ג'סטה חיונית וכיפית לשמיעה שכמו כן יכולה בכיף להחליף את המקור עם ההפקה המצוחצחת של הקניבלים כעוד שיר של מטאליקה ששווה לשים במסיבה הקרובה לביתך. השירה המגורגרת של פישר נשמעת כמעט טבעי לליינים של הטפילד – מה שמוכיח סופית שיש שירים שנועדו להיות דת' מטאל.

לסיכום, קאניבל קורפס הם כמו הז'אן קלוד ואן דאם של המטאל. מטופשים, קשוחים ריקים מתוכן אבל מלאי עוצמה וכוח אכזרי. טוב, אולי לואן-דאם אין את זה.