Canvas Solaris – The Atomized Dream

את Canvas Solaris הכרתי בהאזנה לאלבום הקודם, Cortical Tectonics, שהיה מפגן טכניות מרשים ומלא באנרגיה, עד שלכמה רגעים יכולת ללכת לאיבוד בתוך מבול הצלילים שההרכב המאד מוכשר הזה הפיל עליך. מדובר בחמישייה אמריקאית, שמנגנת פרוגרסיב מטאל אינסטרומנטאלי, שילוב של כמה מושגים שללא האזנה ללהקה כבר יכולים לגרום לכמה אנשים להסתחרר. אבל לא באנו להסתחרר, באנו לבדוק הרכב חדש, וההגדרה של הלהקה היא בדיוק מה שאנחנו מקבלים – פרוג מטאל מורכב במיוחד, עמוס ומלא בשינויים מפתיעים, שילובים של ג'אז, פיוז'ן ודת', לצד בלדות מרשימות ומלודיות מנצחות. כל אלה משולבים תחת מעטפת של סאונד מעולה והלחנה חכמה.

אבל הבעיה האמיתית של האלבום הקודם שלהם הייתה שהם פשוט ניסו יותר מדי, ולאחר חצי אלבום כבר אי אפשר להמשיך להאזין לו בלי לקחת הפסקה יזומה בין שיר לשיר. התחושה הכללית הייתה של רצון מצד חברי הלהקה להוכיח שהם הכי טובים בתחומם, ושהבחירה שלהם לנגן ללא סולן לא מוטעית, אלא נכונה. קשה מאד לשכנע חובבי פרוג (ומוזיקה בכלל) שהרכב אינסטרומנטאלי היא הדרך הנכונה, שכן השירה מוסיפה לרוב את הטאץ' האחרון שיכול להרים הרכב משבלוניות או מורכבות יתר למשהו שבאמת ניתן להאזין לו בלי לרצות לשבור את המערכת.

אותה בעיה חוזרת על עצמה גם באלבום החדש של ההרכב, The Atomized Dream, אך הפעם נדמה כי ההרכב הפיק כמה לקחים מהאלבום הקודם. גם הפעם מדובר בקצת יותר מ-45 דקות של מוזיקה, אך הפעם יש יותר שירים. בעוד באלבום הקודם היו שישה שירים, חלקם ארוך מדי, והאחרון באורך 17 דקות (עמוסות מדי, יש לציין), הפעם האלבום מורכב משמונה קטעים, שאורכם הממוצע חמש דקות, וכמעט כולם קולעים בדיוק למטרה, כקטעים אינסטרומנטאליים: מתפתחים נכון, בנויים היטב, לא משעממים ולא מתישים.

שני הקטעים הראשונים הם הטובים באלבום: "Binaural Beat" מזכיר מאד בתפקידי הגיטרה שלו את העובדה של ג'ון פטרוצ'י, ללא הריצות המטורפות שהפכו לסימן ההיכר שלו – קטע אווירתי שמצליח להכניס אותך למצב רוח מאד מסוים, כמעט מהורהר, שבדיעבד, היה חסר באלבום הקודם שלהם. הקטע מאד רגוע, ומאד מרוכז, ומיכן את הקרקע לשיר הבא, "Reflections Carried To Mirror", שמציג לנו הרכב הרבה יותר חד ומהוקצע ממה שהכרנו קודם (אם הכרנו) – המון תחכום וטכניקה שלא גולשים למחוזות מוגזמים ומתישים, אלא שומרים על מינון נמוך ולא מתפוצצים בשום רגע להתקפת טכנוקרטיות.

הקטע הרביעי באלבום ("Patterns Spiral Into Swarm") מתחיל להזכיר יותר את ההרכב כפי שהכרתי אותו, כשהפעם מדובר בקטע פרוגרסיב \ פיוז'ן מטאל מלא באנרגיה, עם תפקידי תופים ששוברים משלקים על ימין ושמאל, ונשמעים כמו שילוב אנרגטי בין Tool לעבודות היותר רוקיטסיות של John Mc'laughlin. מכאן והלאה האלבום מתפתח ונהיה יותר ויותר אגרסיבי ומתוחכם מרגע לרגע, כל קטע מכיל יותר שינויים ויותר שבירות, כשהשיא מגיע בשיר האחרון, "The Unknowable And Defeating Glow", שהוא 10 וחצי דקות של מערבולת חושית עם Feel סבנטיז חזק במיוחד, כאילו Pink Floyd ו-Genesis ניסו לכתוב מטאל וזה מה שיצא להן.

זהו לא אלבום לכל אחד, אלא אחד מאותם אלבומים שנוהגים לייעד למוזיקאים המבקשים למצוא דרכים חדשות לפרוק את היצירתיות שלהם. מצד שני, זהו לא אלבום לטכנוקרטים בלבד, אלא יכול להיות גם אפשרות מעניינת לחובבי הד בנגינג שמבקשים למצוא קצת יותר מתנועות קצובות קדימה ואחורה (או לצדדים, מה שיותר נוח וטבעי להם). מצד שלישי, זהו אלבום שעדיין סובל מבעייתיות בכל הנוגע לחוסר בסולן, ורצון להוכיח עליונות מוזיקלית. ומצד רביעי, יש יותר מדי צדדים לסיכום האלבום הזה.