Carcass – Torn Arteries
- Torn arteries
- Dance of Ixtab (Psychopomp & circumstance march No. 1 in B)
- Eleanor rigor mortis
- Under the scalpel blade
- The Devil rides out
- Flesh ripping sonic torment limited
- Kelly's meat emporium
- In God we trust
- Wake up and smell the carcass / Caveat emptor
- The scythe’s remorseless swing
הייתה לי היום הברקה!
הרבה יותר קל ללהקות דת' מטאל "לשחזר תהילת עבר".
למה? כי ברוב המקרים, הקול שלה סולן לא נדפק עם השנים. הוא לא מזדקן מספיק כדי שהקול שלו יזדקן, הגראול שלו כנראה – ברוב המקרים, ישמע אותו דבר (בואו נתעלם לשניה מכריס ברנס שנשמע היום כאילו זה כלב עם אסטמה).
אז לא הייתי מופתע מזה שהסולן Jeff Walker נשמע בול אותו דבר באלבום האולפן השביעי של הלהקה כמו שנשמע באלבום הקודם של הלהקה ב 2013 שזה בדיוק כמו שנשמע באלבום שלפני ב 1996.
אבל מה שבאמת חשוב? כל השאר נשמע אותו דבר גם, הריפים המבריקים, איפה שהוא בין דת' מלודי לרוק סבנטיס לדת' טכני, התיפוף המבריק, הטקסטים המושחזים ובעיקר – הכתיבה, אם לא חשבתם שיש להקת דת' שיודעת לכתוב שירים – הנה ההוכחה.
שיר הנושא הוא מופת של דת' טכני מלודי, והשילוב הנצחי בין הסולן/בסיסט Jeff Walker לגיטריסט/גראולר Bill Steer ממשיך להיות אחד הטובים בז'אנר המטאל הקיצוני בכלל ובמטאל בפרט. ריפים של דת', לידים מלודים – כמעט ניאו קלאסים, קטעי מעבר עם וייב של רוק שנות השבעים, פשוט שלמות.
Dance Of Ixtab הוא אחד מרגעי השיר שלי במטאל בשנים האחרונות, דת' מטאל שהחזיר אותי לימים הסוערים של תחילת שנות התשעים, תיכון, בנות, חצ'קונים, ו Carcass בשיאה. זה לא פחות טוב מזה. פאק, מאז Heartwork לא זוכר שנהנתי ככה משיר שלהם.
קצת הומור ליברפולי אחרי זה עם Eleanor Rigor Mortis, שזה סוג של אינטרו לשיר של הביטלס מבחינה טקסטואלית, מוזיקלית זה מופת של דת' מטאל מלודי מהיר ועצבני, ואחרי זה זה Carcass קלאסי. בואנה, אחלה סאונד לאלבום. לא נופל בכלום מהאלבומים הקלאסים שהפיק קולין ריצ'רדסון התותח, איפה זה ואיפה האלבום הראשון של הלהקה שנשמע כמו חבורה של חזירי בר מפליצים במערה.
The Devil Rides Out הוא עוד דוגמא לגאוניות של הלהקה, ריפים שהיו יושבים יפה גם בשיר מטאל מסורתי, והדקה האחרונה זו גאונות בכל ז'אנר של מטאל, פשוט נגינה מדהימה עם מלודיות מהשאול.
הקטע אחרי – Flesh Ripping Sonic Torment Limited הוא יוצא דופן גם ללהקה הזו שלא מפסיקה להפתיע, סוג של פרוג-דת' מטאל. לא דת' טכני, יותר פרוג רוק שמנוגן בדת' מטאל. למעלה מ 9 דקות של גאונות מטאלית, בהחלט לא משהו שהיינו מצפים בעבר לשמוע מלהקת גריינד שעושה שירים של 3 דקות בממוצע.
את Kelly's Meat Emproium כבר שמענו כסינגל, הוא נפתח כמו Raptured in Purulence המיתולוגי, אבל ממשיך כמו שיר ישירות מ Heartwork.
קיצר, איזה פאקינג פינוק, לא רוצה לחפור יותר מידי, למרות שהאלבום עמוס בריפים, לידים גאוניים, טקסטים מבריקים, הומור ומה לא. פשוט אלבום מטאל שמזכיר לי למה אני כל כך אוהב את הז'אנר כל כך הרבה שנים.