Carnal Forge – Aren't You Dead Yet?

03/09/04
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Decades of despair
  2. My suicide
  3. Burn them alive
  4. Waiting for sundown
  5. Exploding veins
  6. Sacred flame
  7. Inhuman
  8. The final hour
  9. Totally worthless
  10. The strength of misery

די כבר! תפסיקו! אתם לא מצחיקים, אני באמת נעלב ממכם. אתם הורסים לי מסורת ארוכת שנים של מוזיקה טובה עם גיבובים משעממים ונטולי השראה בצורה שיכולה למחוק לבן אדם את האישיות! נכון. קרנל פורג'. הם קיימים כבר מספיק זמן ועשו מספיק רעש וצלצולים כדי לומר את שלהם, אבל חלאס! זה האלבום הרביעי! הרביעי! יש גם DVD והכל, אבל לשם מה? אתם באמת הלהיט בשבדיה? נראה לי שקצת התבלבלתם עם The haunted.

למי שלא מכיר, קרנל פורג' מנגנים ת'ראש מטאל מהול מלודיה ורבוי צעקות המושפע משני דברים עיקריים – At the gates המאד מאוחרת, ו-Slayer. הבעיה שאף אחד מקרנל פורג' הוא לא מרטין לרסן או קרי קינג שיכול לקרוע את עור התוף עם ריפים שיטחנו בשר כמו קומביינר. למעשה הריפים של קרנל פורג' באלבומם החדש – Aren't you dead yet? (כמה אירונית הכותרת) מזכירים חיקוי גרוע אפילו לשיא הקריירה של קרנל פורג' עצמה – שלא לדבר שהיא בעצמה הייתה צל חיוור של מה שהיה ל-At the gates להציע באלבומה האחרון – Slaughter of the soul.

אלבומה הקודם של קרנל פורג', The more you suffer, היה דווקא סביל ביותר. היו שם למעשה קטעים מטאלים הולמים ואולי אפילו מרשימים – כמו הצרחה פוקעת הריאות אשר פתחה את Into oblivion או המהירות המשגעת של הריפים בשיר הפתיחה – אבל כל הקסם שהיה מלכתחילה ריק מיחודיות נעלם באלבומם הזה של קרנל פורג'.

האלבום נפתח במתח ת'ראשי רופף הנקרא Decade of despair. הפזמון הוא שם השיר שחוזר מדי פעם. ת'ראש מטאל אמור לבוא בצורה המתומצתת והלא מאתגרת שלו – אני כבר יודע את זה – אבל כמה חסרי אישיות ניתן להיות. קרנל פורג' אינם סלייר, ואם סלייר היו מוציאים אלבום כזה, היה לו חן אחר. מי ייתן ולהקות יפסיקו לנסות להחיות תקופות נהדרות של מוזיקה בצורה המאוסה ביותר וככה לתעד אותן לדורות. אני לא רוצה לזכור את הת'ראש מטאל האירופאי בצורה הזאת, בכלל לא.

שלא תבינו אותי לא נכון, לקרנל פורג' יש את היכולת מבחינת גיטרות לעשות חומר מהיר וכבד, אבל באלבום זה הוא נסחב בין שירים מהירים ופשטניים נטולי קטעים שממש תופסים אותך, ולו בקצת – דרך ג'סטות מלוקקות לז'אנר הדת' מטאל המלודי של גות'נברג – ליצירת עיסה מיותרת של מה שהיה יכול להיות הכאסח הת'ראשי של סלייר לבין המלודיה הקליטה של אין-פליימס, אך לא בשר ולא חלב, קיבלנו אלבום שהוא פרווה לחלוטין.

השיר השני – My suicide, גם הוא התחפפות מהירה שנשמעת כמו נצח אבל נמשכת למעשה 3 דקות וחצי. הקטעים האיטיים יותר – במיד-טמפו של הלהקה, מה שהיה ההישג היותר גדול שלה עד כה – הפכו לבליל מעצבן של ריפים מהירים ותיפוף נטול רוח חיים. אני לא הצלחתי להשאר ער עד סוף האלבום ונרדמתי איפשהו בין Inhuman לבין The final hour על חוברת המילים. שהתעוררתי, האלבום הסתיים והחוברת כוסתה רוק.

לסיכום – באמת רק לחובבי הז'אנר, ואלה שאוהבים את הקלאסיקות של At the gates או Slayer, תתרחקו כמו מאש לפני שתתנפץ האשלייה שהת'ראש מטאל אודו עומד על הרגליים. עם כאלה להקות מי צריך בלאק מטאל כדי לעשות לסגנון הנוסטלגי הזה שם רע? מי שבאמת רוצה לטעום את הת'ראש השבדי המלוקק הזה, שינסה עם The more you suffer אשר מראה מצב מוזיקלי הרבה יותר טוב.