Castaway – Over The Drowning Water

15/01/07
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. The Wanting Seed
  2. Sanity Embraces
  3. This Integration
  4. Wish You Could Save Me (Part. I Of Unfinished Dreams)
  5. Castaway
  6. A Different Place
  7. Good-bye To All That
  8. Letters In The Sand (Part. II Of Unfinished Dreams)
  9. Dividing Lines

אני יושבת כאן, מצידי האחד גלילי טישו, מצידי השני שלל תרופות סבתא. השיעולים לא פוסקים, והמיטה קורצת לי להתחפר בה עם ספר של סטיבן קינג וכוס תה. כן, מחלות החורף החליטו לקפוץ לבקר: אבעבועות רוח שהחלטתי לחטוף בגילי המופלג, ומיד לאחר מכן שפעת טורדנית. אבל בתוך כל המסכנות הזאת יש איזו קרן אור. קוראים להם Castaway ובסך הכל, הם עושים לי נחמד. הם אמנם לא איחוד נגני על מברקלי שהחליטו להקים להקה שתשאיר את כולנו פעורי פה – לא, הם דווקא חבר'ה לא ממש מוכרים מחוץ לגבולות סלובקיה, כאלה שניגנו בעבר בלהקות שלא הצליחו להוציא יותר מדמו – אבל מה, הם חמודים.

הלוגו שלהם עוד קצת מפוקסל, העטיפה חובבנית משהו, ובאתר הבית שלהם הם מצהירים "הו בבקשה! אם אתם רואים פרסומים עלינו, דווחו לנו!". על גב העטיפה הם מודים לשלושת המעריצים שלהם באופן אישי. אם לא הבנתם, Over The Drowning Water הוא אלבום הבכורה שלהם, אי שם בין פאוור לפרוגרסיב, אבל הוא די טוב למען האמת. די טוב כדי לספק מוזיקת רקע למחשבות, אבל לא מספיק טוב כדי לתפוס לך את הראש, לדחוף אותו למים הקרים, ולגרום לך להשתנק בתדהמה. האלבום פותח בנבואה ש-"המשורר ימות" (רמז אירוני ל-Dead Poets Society, להקה בה ניגנו חלק מחברי הלהקה?), ולחובבת פנטזיה שכמותי זה גרם לעירנות מיידית. אבל הליריקה אינה פנטסטית, אלא מתמקדת ברגשות והגיגים, וגם היא עברה לידי בלי להותיר חותם מיוחד.

"The Waiting Seed" מראה לנו מה הלך הרוח הכללי: הקלידים מוסיפים נפח לשירים אם כי נשארים באטמוספירה ולרוב לא פוצחים בסולואים מטורפים, הזמר Mayo Petranin (כהגדרתם "The Voice Of Metal") לא מפגין יכולות ווקאליות מרשימות, אבל הוא עושה את העבודה כמו שצריך – בגיבוי קולי מצד הגיטריסט Matus Hanus והקלידן Andrej Kutis (שמוגדרים אצלם כ: "Really heavy rhythm and very boring lead guitars", וכ-"A bit of useless keyboards ") שלפעמים מתעקשים ללוות אותו קצת יותר מדי. קולות זה טוב, אבל הם סוחבים את אותו שטיק קולי לאורך כל האלבום ומתישהוא זה נשמע כאילו הסולן צריך את הנפח הזה ולא יכול בלעדיו.

"Sanity Embraces" גם מתחיל במקהלה, ולמי שאוהב א-קפלות וטריקים ווקאליים אחרים – זה ממש לא תשעת הקולות ב-The Divine Wings שעושה ראסל אלן ברוב כשרון. אבל השיר שובר באמצע לקטע מגניב לגמרי עם שירה אגרסיבית קצת יותר, קצב מהיר שגורם לך להזיז את הראש, סולו גיטרה לא מדהים אך במקום, ואז כמובן קלידים שמתפרצים קדימה, בסה"כ אחד השירים הבולטים יותר באלבום. "The Integration" מתהדר בפזמון קליט וכיפי, וניכר כי הלהקה יודעת איפה להכניס מה, בניגוד לחלק מהלהקות המתחילות. השבירות במקום, בדיוק כשאתה מתחיל להתעייף נכנסת מלודיה בקצב שונה, בקיצור – גם אם שום דבר לא מרשים בפני עצמו, היצירה הכוללת עשוייה היטב ועוד איך.

משהו שהציק לי קצת הוא אורך השירים: אם אין באמצע קטע אינסטרומנטלי ארוך ומפותח, ואם לא קוראים לך Opeth, אפילו אם השיר כן משתנה והלחנים טובים – למה כל שיר צריך להיות כל כך ארוך? זו אחת הסיבות העיקריות שמחשבותיי המשיכו לנדוד מן האלבום והלאה, מן הליריקה והלאה, לא משנה כמה ניסיתי למקד אותן. "Wish You Could Save Me" וחלקו השני "Letters In The Sand" הם דוגמאות לכך, ובאופן כללי, לאחר חצי אלבום כבר התחלתי להרגיש מותשת במקצת. כל שיר בפני עצמו בנוי כמו שצריך – אבל אם אין לך יותר מדי מה להגיד, אוסף כזה של שירים ארוכים, גם אם זה בגבולות הפאוור/פרוגרסיב, לפעמים יכול להיות קצת מוגזם. בסך הכל זה אחלה אלבום, במיוחד כאלבום בכורה, אך הלהקה עוד לא מיצתה את עצמה לגמרי. הרשו לי להשאר סקפטית ולא לתת ציון גבוה במיוחד בנתיים – אני מוכנה לחכות כמה שנים בסבלנות להתפרצות הפוטנציאל במלואו, ולומר לבסוף "אמרתי לכם שעוד ייצא מהם משהו".