Caturix – Amygdala

בתחילה, גילוי נאות. את קטוריקס אני מכיר אישית כמה וכמה שנים כבר, עוד כשהם היו נערים. לדבריהם הייתה לי השפעה מוזיקלית עליהם ואני רוצה לשים את זה כאן בהתחלה ולהגיד כן, יש פה עניין של מקורבים. בכל זאת, בשגרה בסצנת המטאל המקומית לרוב אנחנו בצוות מטאליסט מכירים ברמה כזאת או אחרת את רוב המוזיקאים שיוצא לנו לכתוב עליהם אך כאן מראש אני אומר שההיכרות עמוקה מהרגיל.

בכל זאת, אני עדיין פולני יהודי שתמיד יש לו מה להגיד ולהעיר ולמרות הכל אני יודע לשים בצד את האישי ולהיות מקצועי אז לצורך הסקירה, אני לא מדבר כאן על EP של להקת ת'ראש באר שבעית של חבר'ה בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם אלא מדמיין שאין לי מושג מי אלה, ואמרו לי שאלה חבורה מניו יורק בני 50, סבבה?

אז אמיגדלה (מי שלא יודע שזה חלק כלשהו במוח שיחזור לבית ספר) הוא ה-EP הראשון של הלהקה אחרי שני סינגלים שיצאו לא לפני המון זמן. כמו בכל הוצאה, האם הייתי צריך אינטרו? האם אי פעם אמרתי לעצמי כשניגשתי להוצאה כלשהי שאני ממש רוצה שיהיה לה אינטרו והוא מה שיעשה את החוויה המוזיקלית שלי לטובה יותר? לא. על כל אינטרו מבחינתי אפשר לוותר בגדול, ולמרות שהוא נשמע כמו קטע מעבר קריפי ומעניין שתוכנן בקפידה, עדיין, יכלתי להסתדר בלעדיו.

אחרי האינטרו מגיע Battlecry, שיר בן כמה וכמה שנים שעבר מסכת שיפורים, שכלולים ושיופים והופתעתי לגלות שמגרסאות ראשוניות שלו ועד ה-EP הוא קיבל אפילו קלידים בהתחלה. לא יודע של מי היה הרעיון אבל וואלה, רעיון מעניין ומגוון שלא שומעים כל יום בת'ראש. הכניסה הנקייה לשיר עוברת חלק לדיסטורשן עם סולו קטן עליה כשאחריו הלהקה מתחילה לנסר והנה, עכשיו יש לנו ת'ראש לפי הספר שלא פוסח על לידים וסולואים ובכללי עבודת גיטרות מחושבת היטב. לצד מספר שכבות של שירה עם רמות שונות של ריוורב עליהן שיוצרות אחלה עומק וקצב מושלם להדבאנג מדובר בשיר פתיחה מעולה.

את Demons Inside קצת יותר קשה לי להבין. כי מדובר בשיר של 2:19 דקות אבל רק דקה לתוך השיר מתחילה השירה ואני חושב שבשיר הזה מרגישים טיפה יותר את הבוסריות של הלהקה כי הוא מכיל ריפים טובים וכל חבר להקה בנפרד עושה בו עבודה טובה אבל איכשהו הוא מרגיש לי כשיר לא עד הסוף סגור על עצמו.

לעומתו, Mars Caturix מרגיש מושך ומעניין יותר ולמה? קודם כל כי אין בו ווקאלס. בנוסף, כי הוא נע בין ריף שנשמע סטייל Trivium לריף שנשמע סטייל Deicide ולמרות הניגוד זה מעניין. למה פתאום הוא צריך קטע נקי באמצע? לא יודע. איכשהו הוא עובר מקטע נקי שבו סופסוף שומעים את הבס קצת לדיסטורשן ועבודת גיטרות מלודית וחוזר חלילה ומסתיים בקטע קלין. אני חושב שצריך אומץ כדי לעשות בימינו שיר אינסטרומנטלי כשאתה לא איזה להקת פרוג עם נגני על אבל וואלה, החבר'ה האלה אמרו כוסאומו ווקאלס, כוסאומו ליריקה, בואו ניתן בשיר הזה לכלים לדבר, והם דיברו. האם זה הגיע לרמות של האינסטרומנטלים של מטאליקה? לא. האם הריפים היו מספיק טובים כדי שאגיד לעצמי שלא, אני לא בהכרח חש פה צורך בווקאלס? וואלה כן.

השיר הבא, Birth of the Dead נפתח בהדרגה בצורה מעניינת וסבלנית ונבנית ממשהו אווירתי לת'ראש-דת' בניחוח אירופאי סטייל Legion of the Damned ההולנדים ואם לא הייתי יודע והיו אומרים לי שזה שיר של החבורה ההולנדית הייתי אומר וואלה, הביאו פה אחלה יצירה. אני חושב שבשיר הזה יותר מהכל בולטת המחשבה העמוקה על עבודת הגיטרות ולצידה מתופף שאמר לעצמו שלא באמת מעניין אותו מה שאר הכלים עושים, הוא דופק פה תופים של ת'ראש לפי הספר ומה שיהיה יהיה. ויצא טוב. בין שירי הת'ראש היותר טובים ששמעתי לאחרונה.

אחרי Dybbuk שלא מחדש המון לעומת קודמיו הלהקה מסיימת את ה-EP עם Downstairs שגם הוא מציג עבודת גיטרות מרשימה וגורם לי לעצור ולשאול את עצמי: אם ספלטורה היו אלה שמוציאים את השיר הזה בשנת 1989, איך היו מתייחסים לשיר הזה? וואלה, לא פחות מאבן דרך בת'ראש. ואני לא מגזים. וזאת הבעיה במוזיקה. שהסטנדרט ממשיך לעלות בטירוף וקשה להביא משהו חדש וזה הזמן לסכם.

קבלו בדיחה: תימני, דרום אמריקאי, מרוקאי וגרוזיני מקימים להקה. אבל ברצינות עכשיו. אני חושב שלאורך השנים ראינו בישראל להקות ת'ראש קמות ונעלמות וכיום אני לא יכול להגיד שאני מחזיק בראש הרבה להקות בז'אנר הזה, בטח לא להקות שמצליחות לייצר עניין באוזניים שלי ובכל זאת, לאורך כל ההאזנה שלי ל-EP הזה אוזניי הפקוחות רק רצו לשמוע את הריף הנוכחי ולדעת לאן הוא עוד יתפתח, מה יהיה הקטע הבא ואיזה טוויסט יגיע.

נשמע לי שבכתיבת השירים האלה, הגיטרות הגיעו לפני הכל. זה מורגש היטב בכל שנייה באלבום, שכן הגיטרות כמעט Flawless הן בתפקידים והן בסאונד. אבל אליה וקוץ בה. עבודת הגיטרות גונבת לדעתי כמעט את כל הפוקוס, גם על חשבון ווקאלס, גם על חשבון התופים וגם על חשבון הבס, ובכך לשלושת האחרים לא נשאר המון מקום להביע את עצמם, לבלוט עם תפקידים מספיק עמוקים ולייצר משהו שאולי יתן ללהקה ייחודיות משמעותית לעומת להקות אחרות. עם זאת, שוב, אם את אותם שירים בדיוק ספלטורה היו אלה שמוציאים בשנת 1989 היינו מדברים על השירים האלה כאגדה. לכו תדעו. אולי הזמן יהפוך אותם לכאלה. רק תנו להם הזדמנות.