Cellar Darling – This Is the Sound.

טוב נו, אני אדבר בכנות מההתחלה. אני לא חובב של פולק, אז אני לא שומע את Eluveitie. אני אוסיף ואומר שאני לא שומע שום הרכב שיש בו רק סולנית ולא גראולר לידה. אבל האמת שחבר הכיר לי את Eluveitie ופיתחתי קראש קטן על אנה מרפי, הסולנית שהצטרפה עליהם לפני עשור. מה קרה שם מאז? ובכן, בשנה החולפת מרפי, יחד עם המתופף מרלין והגיטריסט איוו פרשו מ- Eluveitie בנסיבות שלא הוצהרו רשמית על ידי אף אחד מהצדדים. מיד עם עזיבתם את הלהקה הקימו השלישייה את Cellar Darling, ועל אף איך שזה נראה, אמרו חברי הלהקה שרצו להקים את הפרויקט הזה בלי קשר ללהקת האם והיו מקימים אותו גם אם לא היו עוזבים אותה.

אז חברי Cellar Darling לא מגדירים רשמית את הסגנון שהם עושים, אך בגדול מדובר איפשהו בסקאלה של רוק-מטאל, עם נגיעות פולק (ולאור העובדה שהם רק טריו, ההורדי-גורדי, הכלי בעל השם הכי חמוד בעולם, תופס תפקיד משמעותי בהרכב). נשמע שחברי הלהקה לא מנסים לכוון בהכרח לסגנון מסוים. הם לא קמים בבוקר להגיד "אנחנו עושים X" אלא פשוט מוציאים את מה שהם אוהבים ויוצא להם באופן טבעי. כשניגשתי לאלבום ראיתי שהוא מכיל 14 שירים, ואני מודה שמראש כבר היה לי קשה עם כמות השירים, אולי כי התרגלתי כבר למעט שירים ארוכים באלבום.

האלבום נפתח עם Avalanche, שמשמיעה ראשונה כבר מעצבן אותי מעט. למה? המממממ אפשר להגיד שהשיר בסך הכל שיר טוב. קצבי, ראוי לפתיחה של אלבום, אך משתמש בטריק אחד שאני שונא שקיים יותר מדי בפופ, וזה לחזור מיליון פעם על שם השיר במהלך השיר. זה מעצבן, זה זול, זה מאולץ. מעבר לדבר המציק הזה שבהחלט אפשר היה לקצץ ב-2/3 מכמות השימוש, אציין שהשיר נפתח במגינת הורדי-גורדי קצרה וחמודה, בנייה סבלנית עם שירה נעימה של אנה, שמתפתחת לאיטה, זזה על חלק יפה מהמנעד שלה, עד להתפוצצות בפזמון. נכון, היא פשוט צועקת מילה אחת, אבל היי, מקס קבלרה עשה מזה קריירה… אז כבר כאן בשיר הראשון ברור שאנה היא התפקיד המרכזי בלהקה, וכל המסביב משרת את השירה שלה, וזה בסדר. ככה זה לרוב בלהקות עם סולנית.

לאחר השיר הראשון (שיצא כסינגל עם קליפ נחמד) מגיע Black moon (שגם הוא יצא עם קליפ עוד יותר נחמד). השיר נפתח במיוטים של גיטרה, קצב בסיסי של תופים כשברור שעוד שנייה יקרה משהו. אנה נכנסת עם השירה, קצת ליריקה אפוקליפטית משהו, ובום, פזמון. עוד פזמון למעשה שאנה שרה באינטנסיביות, מלאת עוצמה כמו שרק אפשר לייחל לשמוע עוד סולניות. ברקע עוד עושה לעצמה קולות רקע בשכבות פשוטות, יפות ולא מעמיסות. אין ספק, כתיבה נכונה מאוד של שכבות הקול. לאחר הפזמון השני מגיע קטע מעבר, מתפתח לסולו הורדי-גורדי מגניב (קשה להתכחש למגניבות הזאת), עוד ריף יפה וחזרה לפזמון. מבנה קלאסי לשיר, שירה קליטה, לחן לא מסובך מדי, קולות יפים ברקע, ולמעשה אפשר להגיד שמדובר בסינגל מושלם.

Challenge הוא כבר שיר יותר פולקי מקודמיו. טוב, זה מתחיל בקצב של 3/4, מקצב וואלס כיאה לחבורת שוויצרים. לשם שינוי, השיר רגוע מקודמיו, השירה של אנה עדינה יותר בפזמון, וכל השיר מהווה ירידה יחסית לעומת 2 השירים הקודמים, אך לא עושה זאת בגסות שמפילה את האלבום אלא בחינניות, כזאת שמציגה שיש ללהקה עוד מה להציג אחרי 2 השירים הפופיים הקליטים הקודמים. הדבר בעיניי שמרים את השיר גבוה הוא הסולו המפתח בתוכו. 2 כלים עושים סולו שמתחלף אחד באחר עם חפיפה נכונה ביניהם, ואז יציאה לעוד פזמון טוב וסיום איטי, עדין, קצת נשמע כמו מוזיקת רקע לסרט, בקטע טוב.

Hullaballoo הוא כבר שיר אגרסיבי יותר. אם אני עוצר כדי לבודד את השירה מהלחן, יש כאן לחן רוקרי אגרסיבי שהייתי מתחנן לשמוע את הביצים שיש בו מלהקות רוק ישראליות. אין ספק, איוו ומרלין יודעים מה הם עושים, ונשמע עכשיו קצת פחות שהלחן נועד לשרת את השירה, אלא שהיה כאן לחן בנוי שפני עצמו פשוט מצויין ועליו הולבשה שירה. אנה שרה באגרסיביות כל השיר, נותנת כל מה שיש לה ודווקא את המילה Hullaballoo, מילה מוזרה בהחלט, שרה דווקא בפלצט, מה שנותן קונטרסט מאוד טוב לשאר הכסאח בשיר. באופן כללי, קשה לי לשים את האצבע על הסיבה, אבל משהו בשירה שלה פשוט גורם לי לרצות עוד. דווקא בלהקת האם, Eluveitie, היו לא מעט שירים משעממים עם שירה משעממת קצת, אבל כאן, כשאנה היא היחידה ששרה נראה שהחופש לעשות כרצונה מטיב עימה.

לצערי, אחרי 4 שירים כל כך מצוינים, מגיע Six days שבעיניי הוא נפילה תהומית. לא ברור אם הוא אמור להיות שיר מאוד פולקי, או בלדה, או גם וגם, והלהקה חשבה שיהיה ממש מגניב לספר איזה שהוא סיפור בחלקים, כשכל יום הוא חלק בסיפור, אבל זה יותר מרגיש כאילו מסופרת שם איזה אגדה של חג המולד, בעיקר עם האלמנטים הפולקיים שברקע. באמת שלא משנה כמה שמעתי את השיר, לא הבנתי לאן הם כיוונו אותו, אבל השורה התחתונה היא שלא התחברתי. רק אחרי 4 דקות בתוך השיר הוא הופך למעניין מעט, כשאנה שרה בית בצורה מאוד אנרגטית, הקצב עולה, כל הלחן עמוס בעוד שכבות קלידים והקטע נשמע דרמטי כזה, גדול, כמעט אפי. אך קטע אחד מעולה לא מצליח להציל את שאר השיר.

The hermit, סינגל נוסף שיצא מהאלבום, מצליח להרים אותו בחזרה. ריף ניו-מטאל שכזה, חוצה את הגבול של מה ששמענו מהלהקה עד כה, הגיטרות מנסרות, ריף רודף ריף, השיר קצבי, הפזמון הוא עוד התפוצצות ולמעשה אפשר להגיד שהשיר די מתחבר לשני השירים הראשונים, מה שמסביר למה שלושתם הם הסינגלים שיצאו מהאלבום.

אחרי Water הקצרצר והלא ברור, משהו כמו בלדה אבל חצי בלדה מבחינת האורך, מלא בגיטרות אקוסטיות נחמדות וקצת קלידים, מגיע Fire, wind & earth. טוב, בשנת 2017, כבר השם הזה מגוחך… עוד ניסור גיטרה, קצת הורדי-גורדי ברקע, שירה קצבית של אנה שנבנית שוב לקראת פיצוץ עם עוד קצת אווירה מכיוון התופים, אבל… אההה רגע, מה? ציפיתי פה לאיזה שהוא שינוי בקצב. משהו אחר. משהו לשבור איתו את השיר. אבל לא. לא קיבלתי את זה. אולי שגיתי בציפייה, אבל מרגיש שכל השיר נשאר על אותו הקצב. מרגיש כאילו השיר מנסה פשוט להמשיך שירים קודמים, רק עם הרבה פחות השראה להפוך אותו מעניין ולתת לו אופי. רק 3 דקות בתוך השיר הוא מקבל קצת אופי, דווקא כשאנה לא שרה, אלא איוו ומרלין מתחילים להתפרע, השיר נשמע כמו דת' מלודי קצת אפילו ואז נשבר לקטע שקט, אנה נכנסת אליו לאט ובשקט ומשם שוב לפזמון שלא מתרומם.

אחרי 2 שירים שנשמעים לחלוטין כמו פילרים חסרי מעוף שכל הטוב שבהם מסתכם בעוד שירה של אנה, מגיע Starcrusher. ריפים מנסרים, שירה קצבית, עוד שיר מקפיץ, עוד הורדי-גורדי, למעשה עוד שיר שנמצא באותו מיקום של הסינגלים. רק מה? במהלך השיר אני שומע ברקע צרחות כאלה, כאילו מישהו ניסה לעשות איזה סקרים שלא יצא משו, אבל עדיין נותן אווירה קריפית מעט.

Hedonia הוא שיר שמעצבן אותי. השיר הארוך באלבום. בד"כ אני מעדיף שהארוך יהיה אחרון, ויהיה או בלדה או שיר אפי, אך השיר הזה לא החליט מה הוא. דווקא בו אנה שרה בגרמנית ואני מגלה שהסקס אפיל שלה נעלם לחלוטין בשפה הזאת, והשירה שלה הופכת מיפה לעצבנת. השיר כולו פשוט נשמע לא סגור על עצמו בכלל. כאילו שיש רק 3 אנשים בעולם שמבינים את הקטע שלו, ושלושת האנשים האלה הם אנה, איוו ומרלין. זהו. עוד עצוב לי להגיד שם Redemption (איזה שם מקורי לשיר!) החותם את האלבום הוא שיר חסר מעוף, שלמעשה רק הדקה האחרונה שלו מתרוממת ומצליחה לתת לאלבום תחושה של סיום אלבום מכובד.

בתחילת הסקירה הזכרתי את כמות השירים באלבום וכך שקצת קשה לי איתה. בהסתכלות אחורה, החשש שלי הצדיק את עצמו. בשלב כלשהו האלבום מתחיל קצת לעייף אותי. אני לא יודע מאיפה בזמן כזה קצר הלהקה הצליחה לייצר כל כך הרבה ריפים ורעיונות, ועל אף שיצירתיות היא דבר נהדר, אני חושב שאפשר איכשהו היה לצמצם את האלבום ל-10 שירים מבלי לתת את התחושה הזאת של "רגע! אבל יש לנו עוד להשמיע לכם!" אחרי שכבר שמענו את הדברים הכי טובים של ההרכב.

לסיכום, המוזיקה של Cellar Darling היא בסך הכל קלה לעיכול. היא נוחה לחובבי הפולק-רוק אבל ממש לא רק. כשמאזינים לכל תפקיד בנפרד מגלים שאם עוד לא הכרתם את אנה מרפי אז זה הזמן, שכן מדובר באחת הסולניות המוכשרות שיש היום. מרלין ואיוו לא מנסים להפגין איזה שהיא גאונות יתר או יכולות מטורפות בתפקידים שלהם, אלא פשוט עושים את שלהם, לעיתים באופן יצירתי ולעיתים באופן קצת בנאלי. בסופו של דבר, Cellar Darling מסתמנת כלהקה נחמדה מאוד, אך לא מדובר בהרכב פורץ דרך או משהו. נותר רק לקוות להמשכיות ושדרוג מצד ההרכב.