Celtic Frost – monotheist

להקת Celtic Frost המציאה את הבלאק מטאל לפחות כמו שתי הלהקות האחראיות להיווצרות הסגנון – Venom ו-Bathory – ואני אישית חושב שהיא בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על הז'אנר. אם זה בהיותה זאת שהחדירה את השימוש ב-Corpse Paint, אם זה בריפים הקודרים שאומצו ע"י הסגנון, ואם זה בדחיקה הצידה של כל סגנון מטאלי מוכר אחר. החל מימיו המוקדמים של סולן וגיטריסט הלהקה, טום גבריאל פישר בלהקת Hellhammer, שהוקמה ב-1982, שם גם נפגש עם מתופף הלהקה הוותיק מרטין אין – פישר היה זה שהמציא והחדיר סגנון מטאלי חדש לחלוטין לתמונה, כזה שבאלבום הקלאסי Into The Pandemonium שבר כל שיא של אקספרימנטאליות מוזיקלית שהייתה קיימת בז'אנר עד הרגע ההוא, בדרך הוא גם הביא לידי שלמות נגינת גיטרה באמצעות פידבקים.

ב-1988 עשתה הלהקה את מה שנתפס בעיני רוב מעריציה כטעות הגדולה ביותר שיכלו לעשות, היא הוציאה אלבום בשם Cold Lake ששילב את הכבדות הידועה שלה עם גלאם, כולל קליפים בהם חברי הלהקה עם שיער מנופח ואיפור, וסינגל בשם "Cherry Blossom". אני מבטיח לכם, זה היה אפילו יותר מגעיל ממה שזה נשמע. האשמות נזרקו בעיקר על חברתו של פישר באותה תקופה, שבצעד ספינל טאפי להחריד הפכה למנהלת ההרכב, אבל התוצאה הייתה עגומה בכל קנה מידה.

הלהקה עשתה קאמבק לא רע שנתיים אחרי עם האלבום Vanity / Nemesis, אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. המטאל התחיל לגווע באותם שנים, וחברי ההרכב, כל אחד אדם דכאוני וג'נקי מסוג כזה או אחר, נפרדו לדרכם. פישר עצמו, ככל הנראה הדיכאוני והמטורף שביניהם, התחיל להתנסות עם מוזיקה אלקטרונית ותעשייתית והקים את Apollyon Sun עם מתופף להקת Coroner לשעבר – רון מארקס. לאחר שנים רבות של עבודה ההרכב הוציא EP אחד ואלבום אחד באורך מלא בשנת 2000.

לפני מספר שנים התחילו לדלוף הידיעות כי אין ופישר מקימים מחדש את Celtic Frost והם עובדים על חומר חדש. באיטיות המאפיינת את פישר, עברו מספר שנים עד שהגיח האלבום החדש הראשון של הלהקה מאז 1990 – Monothiest, ואז נשאלת השאלה, האם זאת אותה להקה? לגבי השאלה הזאת, התשובה היא "כן!" מהדהד, היא עדיין קודרת, עדיין אפלה, עדיין גובלת באוונגרד, שומעים שזאת הלהקה שהמציאה את הבלאק. אבל כמו באלבומים הידועים של ההרכב, הם מסרבים לדבוק בנוסחתיות בלאקית, והם משלבים כאן גם שירה נשית, עיבודים תזמורתיים, תכנות וכל מה שרק יכלו ורצו להוסיף למיקס.

Monothiest הוא לא אלבום בלאק אופייני, הוא נע בין דום, לבלאק, לגותי, או בקיצור, הוא אלבום של Celtic Frost, והוא לא לכל טעם. שני השירים הראשונים הם Celtic קלאסי, בעיקר "Progeny" הפותח. מקצב תופים חזק, גיטרות Tuned down והשירה הגרונית הקרה של פישר, נשמעים כמו רגע טוב מהאלבום To Mega Therion, רק עם סאונד משופר הרבה של חברי הלהקה, שעבדו עם פיטר טאגטגרן המצוין. השיר השלישי, "A Dying God Coming Into Human Flesh" כבר חושף את העובדה שפישר לא ממש שפוי עם שילוב של שירה נקייה, אווירה גותית קודרת ורעשים מוזרים. אם עברתם את הקטע הזה בהצלחה זה אומר שאתם קורצתם מחומר של מאזיני Celtic – אתם פסיכים מספיק עבורם.

משם ממשיכים עם "Drown In Ashes", שיר אקספרימנטאלי עם לחישות של פישר משולבות בשירה נשית עדינה, שוב, אם אתם מחפשים בלאק מערות, תיקחו את הלפיד וחפשו את היציאה מהמערה, נהיה בה כבר קר מידי. "Ob Abysmi Vel Daath" הוא שיר שנכתב בהשפעתו של המיסטיקן הנודע אליסטר קראולי, שלו גם אוזי כבר הקדיש שיר (Mr. Crowley), נראה כי לכתבי הקסם של קראולי הייתה השפעה עמוקה על עולמו של פישר, וכמו בשאר השירים, הוא לוקח הזמן כדי לתת למאזין הסבר על פירוש השיר והמילים שלו, אלו שנחושים להבין את עולמו והפילוסופיה שלו, מוזמנים לקרוא. השיר הוא עוד שיר כבד וקודר בסגנון השניים הפותחים, עם שירה של פישר שעוברת מלחישות לשירה נקייה בוכייה ומשם לקול הניחר שלו. באמצע זה עובר לכל מיני רעשים שנשמעים כאילו הוקלטו בגיהינום, יש סיכוי טוב שמדובר בהקלטה ממוחו של פישר.

"Temple Of Depression" נשמע כמו אוטוביוגרפיה של פישר, שילוב של ריפים דומים כבדים ורעשים תעשייתיים, ופישר נאנח: "Why Am I Cold, So Devoid?". אני לא יודע, אבל נראה לי שיש תרופות לזה – זה אחד השירים הפחות קליטים באלבום (וזה אומר הרבה באלבום הזה), השילוב של קלידים אפלים, כמעט כנסייתיים עובד פה היטב. אחד השירים שיותר אהבתי באלבום הוא "Domain Of Decay", שיר בסגנון הקלאסי של הלהקה על מקצב בסיסי רועם, ריפים עם גיטרות מונמכות, ופישר רוטן על העולם שמסביבו, אין כאן יותר מידי קישוטים, בלי חצוצרות, שירה נשית או צליל משרוקיות, זה פשוט שיר כבד מאד, דכאוני מאד, ביטוי משולם של Celtic Frost בצורתה הבסיסית ביותר.

בשלב הזה פישר עובר לעברית ומודיע קבל עם ועדה: "אין אלוהים", או באנגלית, "Ain Elohim". השיר עוסק בהיסטוריה הפעם, באירועים הקשורים בכתות יהודיות קדומות בסגנון האיסיים ובעלילות מערות ים המלח, במוזיקה הלהקה מגבירה את הקצב לאחד השירים היותר מהירים באלבום. האלבום נסגר עם שיר המחולק בין שלושה שירים קצרים יותר, "Triptych" משלב את כל היסודות משאר האלבום למיקס לא נעים בעליל, קטע ראשון שכולו רעש לבן (או שחור במקרה הזה), קטע שני איטי שמשלב את כל נגינת הגיטרה מבוססת הפידבק של פישר, וטקסט דכאוני להפליא, שמסתיים בקטע לא קצר שפישר לוחש בגרמנית. הצרחות שלו בחלק האמצעי של השיר כבר גרמו לי לחוסר נעימות של ממש… למזלי האלבום הסתיים בקטע קלאסי דכאוני אך מלודי, שהשאיר טעם פחות מריר.

לסיכום, זה אלבום הרפתקני ביותר, לא לכל טעם ובהחלט לא למי שמעוניין במשהו פשוט או מלודי, מדובר בעצם ביומנו של אמן מטאל מזדקן, מריר ודכאוני – הוא אמנם סוג של גאון, והטקסטים שלו מתוחכמים ומלאי השראה, אבל אני לא בטוח שהרבה אנשים ירצו להושיב את עצמם בשעה פלוס של האלבום החומצתי הזה. מומלץ לשמיעה, אבל התאוששות לא מובטחת, ראו הוזהרתם.