1. Are You Ready
  2. Cat is on the Loose
  3. Rock Bottom RocknRoll
  4. Made out of Ice
  5. Change My Ways
  6. California
  7. Dear Demon
  8. Raise Your Glass
  9. Morning Wood
  10. Tapped Out
  11. Burned Me Down
  12. Bring You Back
  13. Take Me Home
  14. We’re Taking Over
  15. Feel Like a Fool

כמי שאוהבת מטאל מלודי ולא כל כך מסתדרת עם דת', בלאק, מטאלקור ות'ראש ברוטלי יותר, עד לפני כשלוש שנים התלוננתי שאין לי מה לשמוע במטאל הישראלי. ואז לאט לאט ובטפטופים התחילו לצוץ להן בסצינה הישראלית להקות מטאל מלודי למכביר, ובעיקר להקות גלאם והארד רוק. הטפטופים הפכו לגשם, וכעת עושה רושם שכמעט בכל ערב להקות תמצאו לפחות להקת הארד רוק אחת וגם ערבי תקלוט של הסגנון הולכים ומתרבים. בין השמות במגרש אפשר למצוא את Loud n Clear, Reburn, SwitchBlade וכעת גם Chase the Ace מצטרפים למשחק עם אלבום בכורה באורך מלא (50 דקות – בדיוק האורך הנכון להעביר איתו נסיעה לעבודה בתנועה ערה), המון לכלוך, ורוקנרול שזורם במקום דם בעורקים.

למען האמת הייתי קצת סקפטית. דווקא בגלל שהז'אנר התעורר לחיים בארץ ובעולם קל מאוד ליצור אלבום אנרגטי שעונה לכל דרישות הסגנון, אבל מצד שני גם קל לדחוף אותו לסוף ערימת הדיסקים, מתחת לאלבומי "מאסט" אחרים בתחום – כי בואו נודה באמת, דווקא משום שהקווים המנחים מאוד ברורים הרבה להקות יוצרות אלבומים נפלאים, אבל שנשמעים בדיוק כמו האלבום של הלהקה ההיא ששמעת בחודש הקודם. ודווקא בגלל "גשם" הלהקות בתחום, קשה להתחייב להן לאורך זמן וצריך להיות ערך מוסף מאוד גדול על מנת שאעדיף להקה אחת על פני אחרת. במקרה הזה, כבר מהשמיעה הראשונה עושה רושם של- Chase the Ace, שמעוררים כבר עניין ברחבי העולם (מופצים על ידי Z Records הבריטית) ובדיוק בעיצומו של סיבוב הופעות באירופה – יש את הערך המוסף הזה ומיד אסביר למה.

שירי ה"דגל", השירים הראשונים באלבום (ביניהם "Cat is on the Loose" שיצא כסינגל הראשון ממנו פלוס קליפ) מאוד נוסחאתיים לז'אנר, ממש "ללכת על בטוח". אין כאן כמעט בכלל נגיעה בהבי מטאל, כשהלהקה נשארת עמוק בתוך ההארד רוק של פעם ומדי פעם מציצה גם לגלאם. הסאונד לא מתיימר ועמוס באוברדרייב, יש כאן המון המון גיטרות בפרונט וגם מאחורי הקלעים, השירה מלוכלכת ללא מניירות וכמעט ללא שירה גבוהה או צרחות שמאפיינות את הסגנון, ועדיין –זה פשוט נשמע טוב. "Rock Bottom Rocknroll" ו- “Burned Me Down” למשל נשענים על שאפל בלוז מהיר וגרובי, מה שנותן זריקת מרץ ומונע התעייפות מהחומר, ולולא פאשלות קטנות במבטא הייתי יכולה להיות משוכנעת שאני מקשיבה ללהקה אמריקאית משלהי שנות השבעים.

ב- "Made Out of Ice" הכיפי בטירוף אני מתחילה לשמוע את הראש הכחול המתבקש בז'אנר הרווי בסקס, סמים ורוקנרול, בעיקר סקס במקרה שלהם – אבל רק ב- "Change My Ways" התחלתי להבין מה אני בעצם שומעת פה, ואז בעצם מצאתי את הערך המוסף של Chase the Ace , שהוא הרבה מעבר לתיפוף הגרובי, לסערת הגיטרות המטורפת, לנגנים המוכשרים ולנאמנות לז'אנר. כי בשיר הזה, שמתחיל כבלדה שקטה ונמשך לרוק מתוח במינור – יש אשכרה רגשות. רועי ויטו פלג, הזמר וגיטריסט הליווי של הלהקה, הוא אולי לא הסולן הכי מטורף מבחינה טכנית, אבל כשהוא שר את השיר הזה אני חייבת להקשיב לו. זו לא רק כריזמה, זו אותנטיות אמיתית, לא סתם עוד חבר'ה ששותים בירות, עושים בחורות ומתלהבים מהחיים – ב"Change My Ways" יש כל כך הרבה מלנכוליה שזה צובט ושורף, מצרך נדיר בסגנון שמעלה על נס את תענוגות החיים ואם היה נדמה לי שקלטתי שם קצה של טירוף, אז "Dear Demon", על שלל הצווחות והצחקוקים המפחידים שבו הוא כבר שיא השדים והטירוף, ולמרות שזה לא השיר הכי טוב באלבום מבחינה מוזיקלית הוא מצא את הדרך לליבי במהרה.

עוד שיר נדיר בייחודיות שלו הוא "Morning Wood", ולמרות השם המלוכלך שלו מדובר בכלל בקטע אקוסטי יפייפה, מרגש ולא פשוט שמדגיש את המוזיקליות של Chase the Ace. לא מדובר בחבר'ה שלקחו אתמול גיטרה ליד והלחינו כמה ריפים בעוד הם מרוקנים שישיות בירות – אלא בכתיבה מושקעת ורצינית. ממש שיר להתעורר איתו בבוקר. אבל השיר שהכי הצליח לגעת בי הוא "Bring You Back" – בלדה איטית ונוגה, ובכל פעם שרועי צווח את ריאותיו החוצה אני מצטמררת מכמויות החרדה, העצב והטירוף (כבר אמרתי?). אני לא מכירה את נסיבות כתיבת השיר הזה, אבל הוא כל כך חשוף וכואב שאם זה לא נכתב על מקרה אמיתי אני צנצנת. מפתיע למצוא שיר שכל כך מכמיר את הלב באמצע אלבום שמושתת על בלגן, שתיה מופרזת וזיונים… מה שכן, Chase the Ace עושים את המקסימום לייצב את המאזין שלהם, ובין מפולת אמוציה אחת לשניה ישנה חזרה לשירים הכיפים והקלילים כגון "Raise Your Glass", "Tapped Out", "Burned Me Down" ו- “We’re Taking Over”. הם סליזיים, מחרמנים, נוגעים יותר ויותר בגרעין של ההארד רוק ויעשו טוב על הלב לכל מי שאוהב את הרוקנרול שלו טבול בעור, זיעה ואלכוהול.

מצחיק שבאלבום אחד, דווקא בז'אנר שהכי לא ציפיתי ממנו, מצאתי כל כך הרבה. הסגנון הזה הוא עבורי מקלט של אנרגיה, לדפוק את הראש ולשכוח מהצרות – ודווקא במקום הזה מצאתי הפעם לצד הכיף, הסליזיות והשטויות גם כנות, אותנטיות, עצב, אהבה וטירוף. תוסיפו לזה נגנים מוכשרים, במיוחד בגזרת הגיטרות שעושות כאן עבודה מורכבת ונפלאה ללא נפילה עצלנית לריפים משעממים, ושירים קצרים וקליטים שעושים את העבודה ותקבלו אולי את אחד מאלבומי ההארד רוק הטובים שתשמעו לאחרונה, בארץ ובעולם. לכל שיר יש ייחודיות משלו וזה לא טריוויאלי – ובשורה התחתונה לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם. הנה להקה שהצליחה לשלב את האומנות והאמירה האישית שלהם בסגנון שקל להיות בו בינוני – ועל כך מגיע להם שאפו רציני.