Children of Bodom-Relentless Reckless Forever

יש נושאים במטאל שכמעט כולם מסכימים לגביהן, וכמו כן להקות שמתויגות בצורה מאוד גסה עקב אותן מוסכמות. ילדי בודום מאז ומעולם לא התקבלו באהבה ע"י קהילת ה-True Metal. יש במוזיקה של Bodom הרבה משלל ז'אנרים; מקצבים מהירים וריפים חותכים שהושאלו מה Thrash, גראולים צווחניים ואוירתיות קודרת שניתן לשייך אותה ל Black ול Goth, אך בעיקר יש מלודיות מתקתקות ותיזוזים מוסיקליים שמקומם בעיקר ב Power. הלהקה מאז ומעולם שמרה לה על אוירה קלילה; אומנם כמו שציינתי יש השפעות של ז'אנרים כבדים יותר ופחות ומילים ושמות שירים ברמה בינונית ומטה ברוב המקרים אבל ברור לכל מי שמקשיב להם שהלהקה באה ליהנות, ולא לשנות או לחדש שום דבר במוסיקה שלה או במטאל בכלל.

מאז הקמתה בשנת 1993 Children of Bodom יוצרים בפינלנד מטאל כיפי ואפילו פופי מעט. באלבום האולפן השביעי אין הפתעות ואין חדש תחת השמש. אחרי Bloodtrunk שנחשב טיפה אגרסיבי מקודמיו, ואלבום הקאברים שעיצבן / העלה גיחוך מ- 2009 מגיע האלבום הזה, שמציג שוב את Alexi והחברים במלוא היכולת שלהם, ולאחר שכבר הספיקו להצהיר על כך ש"חרשו באולפן ושזהו אלבום האולפן ההדוק ביותר שלהם" שמעתי וניסיתי להבין האם אולי הפעם הם יצליחו לשבור את הסטיגמה שדבקה להם כ "להקת מטאל לילדים" ולהגיע גם לקהל יעד של מוסיקה כבדה יותר.

Not My Funeral פותח את האלבום בריפים מודרניים, ותיפוף רפטטיבי די שומם, ומיד נכנס קטע קלידים אווירתי, מעט שירה של Alexi, ריפים מהירים שמובילים אל פזמון מפואר, מעשה ידי Alexi ו- Roope וכמובן סולואים ניאו קלאסיים שעוטפים את השיר לאורכו. הנושא שלו, כמו שאר המילים באלבום, לא משנה כ"כ. הוא מתעסק בהישרדות ומתחילתו ועד סופו ומהווה שיר COB טיפוסי שאם במקרה ושמעתם שיר אחר שלהם תוכלו להתבלבל בקלות. מה שכן יש כיוון ת'ראשי לאלבום, שעוד החל באלבום האולפן הקודם שלהם.

Shovel Knockout נפתח בריף שצולל ועובר אל Blast Beats ופזמון Bodom קלאסי ומלודי. Alexi נותן מלוא גרונו הניחר ומספר לנו על רוצחים שרודפים אחריו לבית קברות (?) כמו שציינתי, המילים לא משנות פה כ"כ אלא החוויה של השיר, והשיר אכן מהנה, למרות שאפשר היה אפילו לעשות אותו מוצלח יותר אם לא היו טוחנים את אותה מלודיה ממוחזרת במשך 4 דקות. Roundtrip To Hell And Back הוא עוד שיר ממוצע לחלוטין שפרט לכמה קטעי סולו בלתי נשכחים נשמע כמו עוד 20 שירים אחרים של ההרכב, כך גם השיר הרביעי והחמישי באלבום שנגררים לנוסחתיות ללא שום עניין מעבר ולא מביישים את המוניטין של הלהקה במתן שמות הזויים כמו Pussyfoot Miss Suicide.

הרגעים הבלתי נשכחים שלי באלבום נבעו בזכות שני שירים שהזכירו לי מה כן מושך אותי בהרכב הזה: בניית שירים בחתיכות בדייקנות סקנדינבית, אלכימאית אפילו שמדי פעם מצליחה לקלוע לכדי "להיטי" מטאל שמצד אחד נשמעים קלילים ומצד שני קיצונים כבדים ולא מתפשרים . Ugly שנפתח באיזה סימפול מופלץ, אך ממשיך למתוח ריפי גיטרה ממגנטים ומהירות מלווה בתיפוף וסולואים של Tapping בגיטרה, ביחד עם קלידים שלשם שינוי לא מרגישים מודבקים ללא קשר – ומתפתח אל עבר פזמון עם ריף בלתי נשכח ומבנה ת'ראשי מהנה שהזכיר לי שיר ידוע אחר שלהם, Downfall. כמו כן, השיר שחותם את האלבום Northpole Throwdown גרם לי לתנועות אי-רצוניות בצוואר בזכות מבנה מהיר של Death n’ Roll וסימפולי כינורות, שיר מהיר מאוד עם פזמון ת'ראשי ומנסר.

COB לא הוציאו כעת את האלבום הטוב ביותר שלהם. זה קרה להם אי שם לפני כמעט עשור. בתור מאזין מטאל שכבר שמע כמה להקות בחייו, אני פחות מתרגש מהם, אולי גם כי מרוב לנסות לקלוע לכל כך הרבה אוזניים הם הרבה פעמים מפספסים אותי אישית ואולי כי אני באמת לא קהל היעד של הלהקה. הם אפילו לא חידשו שום דבר, לא ניסו להיות כבדים יותר ולא ניסו להוכיח שהם ראויים לאהבה של מאזיני המטאל היותר קיצוניים ושאר שונאיהם. אני לא חושב שאכפת להם. אפשר לשנוא אותם, להגיד שהמוזיקה שלהם היא פופ של מטאל ולקרוא להם פוזרים או מוסיקה לילדים מהיום ועד מחר, אבל מעבר לזה שהם חיים טוב מהמוסיקה שלהם שזה בהחלט מוטיבציה להמשך הדרך. הם ממשיכים לעשות את הדבר אולי הכי חשוב במוזיקה – ליהנות לאורך כל הדרך. וזה נשמע בכל תו ותו.