Chimaira – Resurrection

כמה זמן אפשר ללעוס את אותם המוטיבים החוזרים והנשנים של הרוק הכבד עד אשר תנשורנה השיניים והלשון תדבק לחיך? האין כל עשור, וזאת נאמר שלנו, למטאליסטים באשר הם, יש סבלנות אדירה המגיעה לכדי עשור (בערבון מוגבל, ולא בכדי) עד שז'אנר מוזיקלי בתחום הרוק הכבד והמטאל ימציא את עצמו מחדש. את הגלגל Black Sabbath המציאו, והוא לא הולך ונהיה עגול יותר, את זה כולנו הבאנו. אבל פעם בעשור יש את הלהקות האלה שלוקחות את מה שלימדו אותן אבותיהן, ומביאות את זה לרמה העדכנית יותר של המטאל.

אם היו שואלים אותי מי הלהקה שמשלה בכל עשור במטאל הייתי אומר ש-Black Sabbath עיצבו את שנות ה-70, Metallica את שנות ה-80, Pantera את שנות ה-90 וכנראה Meshuggah את שנות ה-2000. זוהי דעתי הפרטית, ואין ספק שלאין ספור להקות אחרות, מ-Venom ו-Merciful Fate עד ל-Helloween ול-Iron Maiden, יש מקום עצום, אם לא יותר מאלו שהזכרתי, אבל שוב, כאמור – מוטיבים הם מוטיבים.

Chimaira, או כימרה, או כימרייה – או איך שלא תרצו לקרוא לאותה מפלצת מיתולוגית שהיא הכלאה ביזארית בין אריה, עז ודרקון – הצליחה, כמו ששמה מייצג, לצבור את כל אותם מוטיבים עליהם נתחנכו דורות של מטאליסטים ובלי לעשות שום דבר חדש, ההפך, להתקרב כמה שיותר לבדיוק מה שכתוב בספר – ליצור אלבום מטאל שעדיין נשמע הכי רלבנטי, כמו הרלבנטיות של מלחמות בעולם, באשר הן.

אלבומה החמישי והחדש, הנקרא באופן אירוני בקושי Resurrection, מעלה את אותה גירה שנטחנה דק-דק על ידי כל אותן אגדות מטאל שהפכו למקריחים זקנים ולבני שיער כגון סלייר, פנתרה, ספולטורה ושות'. אין ספק, ל-Chimaira יש את הגרוב, יש את הטאץ', יש את היכולת לנגן ויש את הרצון להתעלות על כל תוצר שהיא עשתה עד כה. על כן אלבומה הנוכחי מתעלה על הקודם שעטה את שם הלהקה, בכך שהוא מציג ארסנל שירים קליט יותר, מגוון יותר, ולא פחות חשוב – מגניב יותר.

זה אולי מטופש להתחשב בכמה שהשירים "מגניבים" כשמוטיבים מוזיקלים כגון ריפים שטוחנים את השכל, דאבל-בס הרסני, סולואים קליטים (ולעניין) ושירה כריזמטית ונוהמת הם המאפיינים הבולטים של הלהקה, ושל ז'אנר המטאל – רובו ככולו – אבל משהו אחר קורץ מבעד לחוברת הירוקה-כהה של ההרכב. משהו ששם עצמו במודעות עצמית מסוימת שאם אנחנו לא מסוגלים להמציא את הגלגל, לפחות אנחנו יכולים להוסיף לו שיני ברזל, כך שכשהוא ידרוס מישהו – וזה באמת יכאב.

האלבום נפתח עם שיר הנושא, המציג את כל מהותו של האלבום. ריפים כבדים, תיפוף גרובי שנע בין הגרוב-מטאל המשומן והאמריקאי של מתופף שמאוהב בעבודתם של ויני פול ודייב מקליין, אך לא פוסל אלימות של דת' ניו-יורקי סטייל Malevolent Creation או Suffocation. שירתו, סליחה, נהמותיו הגרוניות של סולן הלהקה התוקפני, מארק האנטר (אשר זכה לכינוי "משה של המטאל" – על כך שהוא פוקד על הנפקדים בהופעות הלהקות להתפצל לשני צדדים לקראת קיר המוות האופייני, כשם שמשה פיצל את ים סוף. כן, אני יודע, חרא של מטאפורות יש לאמריקאים) זכו פה לגיוון שנשמע כאילו אחוז קנאה בתוצרים המאוחרים של Pantera או Testament.

למרות הצורה העדכנית למדי שהאלבום מוגש בה – הפקה נוצצת ומלאה בכל טוב של קולין ריצ'ארדסון הקולוסאלי (אותו אחד שעשה את Machine head, Fear Factory, Carcass, Bullet For My valentine, Napalm Death אה כן, וגם Salem) שהשכיל להטיב עם ההרכב כאילו היו יצירת המופת שלו – ולמרות השילוב המחוכם המשרבב אפקטים, סינטיסייזר ואף קלידים בתוך המוזיקה כדי להבריח אותה מהסחרחרה המקובעת של להקות הארדקור-מטאל באשר הן – קשה לומר על Chimaira שהיא עושה "מטאלקור", או כל מה שנפגע לאחרונה באופנה המתרבה הזאת.

כל מי שיטה אוזן יבין שהמוזיקה של Chimaira – במיוחד עם חלוף שיר הפתיחה אל תוך השירים המוצלחים יותר באלבום, כמו "Pleasure In Pain" או "Worthless" הבא ישר אחריו – היא אינה רק "מטאלקור", כאשר השיר העוקב, "Six" הוא דוגמא טובה לאחת מיצירות המפתח של האלבום. יצירה שגובלת בעשר דקות עם חלק אינסטרומנטאלי גדול למכביר במרכזה, אפלה ומורכבת עם עבודת גיטרה שלא תבייש להקות מז'אנרים מורכבים בהרבה, השיר בהחלט עומד בסימן של "תאהב או תשנא, נראה אותך ממשיך אחרי זה". כמו השיר "Lazaros" באלבומה הקודם,שהיה סיפור אפי וארוך, רק שמוקם בקצהו של אלבום – היצירה כמעט ומאתגרת את חסרי הסלבנות אשר רק רוצים לקפוץ ולשבור לקחת נשימה ארוכה ולצלול פנימה.

האם זה שווה את זה? לדעתי כן. להבדיל מאלבומה הקודם, Chimaira שמרה את השירים הטובים לאמצעו של האלבום. השיר "The Flame" הוא לדעתי הטוב ביותר כאן ולא רק בגלל שהוא מפגן שונה מבחינת טקסט ונושא עיסוק – גילוי עריות ואונס במשפחה, נושא בהחלט קודר שהשיר האגרסיבי, שמתפרץ ונעצר לפרקים הולם אותו היטב – אלא גם בגלל הגיוון המופגן, אפילו אם רק טיפין-טיפין בקולו של האנטר, בשיאו. ריף רודף ריף, מכה רודפת מכה ושאגה אחר שאגה, אתם מכירים את הסיפור. אותם יתרונות של בעיטות פוסט-ת'ראש איכותיות מגיעות גם עם השירים "End It All" ו-"Black Heart".

יש גם מפגן קטן של כאילו-בלאק-מטאל בשיר "Empire" החותם את האלבום (אם לא כוללים את שירי הבונוס), שמזכיר לפרקים את Dimmu Borgir. אין ספק שהחבורה עשתה את שיעורי הבית שלה, ועל כן, למרות אין ספור הקלישאות הרודפות את המוזיקה, היא מצליחה לספק אלבום שהוא גם על פי הספר וגם מצליח להשאר ענייני ומרתק לכל אורכו. אם יש להקה שהצליחה להתקבע אצלי בתור הדוגמה למטאל מודרני – פוסט-ת'ראש או ניו-סקול ת'ראש אם תרצו – מבלי שהדבר גורם לה להראות קטנה במגפיים הגדולות שהיא נועלת, זו היא Chimaira.