Chrome Division – Doomsday Rock N' Roll

01/10/06
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Doomsday Overture
  2. Serial Killer
  3. Hate
  4. Trouble With The Law
  5. Chrome Division
  6. Here Comes Another One
  7. 1st Regiment
  8. Breathe Easy
  9. The Angel Falls
  10. Till The Break Of Dawn
  11. We Want More
  12. When The Sh*t Hits The Fan

תסתכלו על זה אך שאתם רוצים, אבל המטאל, גם בצורתו הקיצונית ביותר, נשען על המקורות של הז'אנר, אי שם בסוף שנות ה-60' ובמהלך שנות ה-70' – ו-Chrome Division הם הוכחה לזה. את שאגרת', סולן Dimmu Borgir מרבית מעריצי הלהקה מכירים רק כבחור עוטה Corpse Paint, מלא בניטים ובפוזה מעוררת אימה, אבל מסתבר שליבו של הבחור לא רק בבלאק מטאל מלודי גרניוזי, אלא גם ברוק נ' רול כבד, מלוכלך ומיושן. Chrome Division הם הגילגול החדש של Motorhead, מהריפים ועד השירה הצרודה, רק שכאן אותו שאגרת' (שמו סטיאן ט'ורסן) מתפקד כגיטריסט מוביל, ואני חייב לומר שהוא עובד לא רע בכלל.

הלהקה החלה כפרויקט צד של ט'ורסן, של חבר נוסף על הבס, ו-Hellhammer על התופים. לאחר ש-Hellhammer נאלץ לעזוב בגלל התחייבויות קודמות, גייס ט'ורסן צוות אחר, ואת אדי גוז מלהקת ההארד רוק The Carburetors, שנשמע רוב הזמן כמן למי עם מבטא שבדי קל. לאחר עבודה לא רצופה עם הלהקה, סוף סוף מגיח אלבום הבכורה, ואם אמרתי קודם Motorhead, אני חוזר על זה שנית, אוהבי הבלאק – זה ממש לא בכיוון, זה אלבום רוק נ' רול מטאלי מטונף עם ריח של גריז ועשן מנוע.

השיר הפותח הוא ממש העתק של ההמנון "Iron Fist" של Motorhead, אחלה ריפים רוק נ' רולים פשוטים, סאונד מחוספס, שירה צרודה, רק להוציא את בקבוק הג'ק דניאלס וללגום תוך כדי אובדן הכרה. השיר השלישי "Hate" נוטה אפילו קצת יותר למטאל מסורתי, קצת יותר מלודי, יופי של עבודה מבחינת הגיטרות. "Trouble With The Law" זה רוק סטונר שמזכיר מאד את Spiritual Beggars של מייק אמוט, מתחילה להסתמן קצת מגמה של רפטיציה, אבל זה עדיין סוחף ולא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות.

"1st Regiment" ממשיך את הקו ואני חייב לציין שאת החורים כבר אפשר לראות יותר ברור בשלב הזה, למרות שזה עדיין רוק נ' רול קליט וחביב, העובדה שכל שיר נשמע כמו זה שלפניו קצת מתחילה לפגוע בתענוג. זה עדיין פסקול טוב לערב של שתייה כבדה, אבל למי שלא אוהב אלכוהול או שהוא צעיר מידי מכדי לשתות, זה עלול להישמע כבר משעמם – וזו גם השורה התחתונה של הביקורת הזאת, זה אחלה אלבום מלודי, מחוספס למדי, אותו ט'ורסן מתגלה כגיטריסט מוביל לא רע בכלל, אפילו טוב, אבל מעבר לאוהבי Motorhead וסטונרים זה לא משהו שתרצו לשמוע יותר מידי פעמים.