Chrome division – Infernal Rock Eternal

יש שיקראו לזה Mosh N' Roll או Heavy Metal Country או אי אילו שמות מונפצים לתתי ז'אנרים שצצים כל העת. אבל הסגנון של Chrome Division מבחינה מוסיקלית הוא לא משהו חדש, היו לפניהם להקות שביצעו את הסגנון הכבד אך עדיין קליט וקליל שמגרד את גבולות הת'ראש והקאנטרי תחת מעטה של חספוס סטייל Venom ו Motorhead כמו שהצביעו על כך עמיתיי לאתר בסקירות של אלבומיהם הקודמים של הלהקה. דבר אחד אני יודע – אהבתי את הסגנון.

עם הרצינות בהפקה ובנגינה – יש הרבה חוסר רצינות בכתיבה. מן הסתם, הם לא התכוונו לכתוב שירים נוגים, או פוליטיים, או קודרים ואפלים עם מסרים פגאניים כיאה ללהקה המגיעה מנורבגיה הקרירה והצוננת. וכראיה לכך – תקראו את שמות השירים ותשדלו לא לגחך. הלהקה שהחלה כג'מינג של Shargath סולן Dimmu borgir ו Lex icon לשעבר הבסיסט, הפכה במרוצת השנים ללהקה בפני עצמה וכפרויקט צד של חברי הלהקה שמגיעים אף הם משלל להקות מרכזיות.

האלבום יצא השנה ב Nuclear Blast והופק על ידי חברי הלהקה. התוצר הסופי הינו המשך ישיר של האלבומים הקודמים יחד עם סוג של בגרות או אבולוציה. חוץ מההופעה החיצונית של חברי הלהקה שתואמת את השואו והרעיון של הלהקה, ניתן לחוש במידה של שינוי בכתיבת המילים ומבחינת המוסיקה שנשארה כבדה, יש גיוון בריפים ובמקצבים.

האלבום נפתח באינטרו דרמטי, פריטה המלווה במארש צבאי שיחד הולכים, מתפתחים ומתחברים לקטע הראשון Endless Nights (שזכה גם לקליפ). אנחנו פותחים ישר עם שיר עוצמתי, מבנה פשוט בנגינה ובאמצע גשר מלודי שבו המקצב עולה, סולו ארוך מחזיר אותנו לגשר ולפזמון, שבירה קטנה במבנה השיר מוליכה אותנו לסיום She's) Hot Tonight) נפתח בריף רוקי המזכיר קצת שירי Glam דביקים, כשאני חושב על זה – גם שם השיר ומילותיו. קטע שנראה לקוח מימי ה Whiskey a Go Go ב Sunset Strip, בתקופה בה Poison או Motley crue יצרו סגנון מוזיקלי חדש נפוח וחנוק מספריי לשיער. The Absinthe Voyage שונה לחלוטין משני השירים הקודמים. יותר ת'ראשי עם מבנה מורכב יותר מבחינת התיפוף והריפים, מה שחותך את השיר ומנגיש אותו הוא הפזמון המלודי בו שותפים שאר חברי הלהקה. Lady of Perpetual Sorrow הוא מעין בלדה מטאלית, הסולן Shady Blue מפתיע עם שימוש ב Clean Vocals ועליות חדות בשונה משאר השירים (ובשונה לסגנון השירה שלו עם Susperia). יש דמיון מסוים בשיר לסגנונה של Led Zeppelin עם השימוש בריף המכיל גוון אוריינטלי.

אחרי ירידה קטנה עם The Moonshine Years ברמת המצב רוח, No Bet For Free נכנס ומפגיז לנו בפנים עם מקצב מהיר יותר, הקאנטרי-מטאל בועט חזק ומעלה את הדופק. On The Run Again ממשיך את הקו אבל משהו במבנה לא יושב טוב, החיבור בין הבית השני לפזמון לא עובד ואני מתחיל לתהות – האם הם יכולים להחזיק אלבום שלם, האם הם יכולים לתפוס את המאזין למשך שעה שלמה מבלי לשעמם. במקרה של השיר הזה נעשה ניסיון לדחוף עוד ועוד ונוצר ממעין בליל לא מובן שמקשה על השמיעה , בקיצור – לא מעניין. Mistress in Madness מחזיר אותנו לתחילת האלבום, קטע נוסף בסגנון (She's) Hot Tonight מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת נושא השיר (ושמו). עוד קטע על בחורה עם יצר מיני מוגבר שיכולה לרפא אי אילו מחלות (ולא ע"י חלוקת קמאות והסרת עין הרע). האלבום הולך ומתקדם עם עוד מספר שירים שלא מחדשים לנו יותר מדי ומסתיים עם Øl שנכתב בנורבגית! שילוב מעניין בין ת'ראש עצבני על גבול הפאנק ושפת האם של חבריה. הפתעה טובה שלא ציפיתי לבואה אחרי שהתחלתי להשתעמם מ 3 השירים שלפני. שיר מהיר, אגרסיבי ושונה לחלוטין ממה ששמעתי עד כה. האלבום נחתם עם Dirty Dog של Helix, להקת גלאם עם ריח קל של נפטלין. שוב קטע קליל, סתמי אבל חביב.

אז היו כמה הפתעות מעניינות, היו כמה שירים כיפים שמעבירים 15-30 דקות בהנאה, אבל האם יש פה משהו מיוחד מעבר לזה? לא. אלבום חביב, קליל ברובו, מהנה בחלקו ותו לא. מה שכן, אשמח לראות אותם בהופעה חיה, שם יבצעו את פלייליסט שכולל את השירים היותר טובים מ 4 האלבומים שלהם וכמובן אזכה לראות את חברי הלהקה שיחד יוצרים סופר-גרופ מעניין.