1. Simulacra
  2. Predatory Prey
  3. Happiness
  4. Idiots Guide
  5. Rogue Planet
  6. Extinction Cycle
  7. Andromeda
  8. Gravitational Collapse

אתם יודעים מה יש בכמויות מסחריות בארץ? להקות מטאל. אתם יודעים מה יש לא מעט בארץ? להקות עם סולניות. אתם יודעים מה אין הרבה בכלל בארץ? להקות עם גראולריות. אתם יודעים מה כמעט ואין בארץ? להקות עם גראולריות טובות.

וכן, אתם מוזמנים להתחיל לכעוס ולהעלות כל מני דוגמאות, או להביע עמדה פמיניסטית לכאן או לכאן, או להיות כל כך לא מספיק מטאליסטים שתגידו "איכס" על גראולים כאילו הפירה נגע לכם בשניצל, אבל בשורה התחתונה, זאת הסקירה שלי וכשזה מגיע לגראולים אני נוטה להיות ביקורתי, ככה שתמיד עולה השאלה – האם הלהקה מצאה בחורה שעושה גראולים ונדלקה על השטיק והאם השטיק בכלל יצדיק עצמו? והאם כל זה משנה או שאני סתם חופר?

ובכן, צ'וגון היא טריו דת' מטאל (חכו לגבי זה) מקומי, והאלבום הנ"ל הוא השני שלהם אחרי Virus שיצא בשנת 2015. ומה האלבום מביא לשולחן (ספוילר: לא סטייק וצ'יפס, אבל תחליף לא רע)? 8 שירים זריזים ואגרסיביים עם גרוב משלהם שלא מנסה כל כך להיות משהו שהם לא. הוא לא מנסה לחקות להקה אחרות. אתה לא שומע את האלבום הזה וחושב על מישהו אחר, ובימינו כשכמעט ואין מקוריות, זאת תחושה מבורכת.

האלבום נפתח עם Simulacra שדי מהר מבהיר את הווייב של הלהקה. ריף מהיר ועליו מיטב הגראולים והסקרימים שסובייטית בלונדינית מסוגלת להנפיק. השיר רץ, הראש מהנהן תוך כדי כי אי אפשר שלא ותחושת פוגו נמצאת באוויר. ללא ספק שיר שלא רק ממוקם נכון כפתיחת אלבום אלא גם חייב לפתוח הופעות.

Predatory prey נפתח עם ריף די גרוב מטאל ומהר מאוד עובר לתופה-תופה קלאסי וחוזר חלילה. זה השלב שבו אני מבין שהלהקה היא לא עוד להקת דת' וואנאבי מורביד אנג'ל ושות', אלא עושה משחק בין כל האזור דת'-ת'ראש-גרוב ועושה אותו מדוקדק. וככלל, עולה התחושה של לא מעט ריפים שאמנם די דומים, אבל דווקא הדמיון נותן חתימה ייחודית ללהקה.

ואז מגיע השיר עם השם הכי לא קשור, Happiness. ולא, הוא לא שמח בכלל. סביר שמדובר בפתיחה הכי מהירה באלבום, שכאן המקום לציין את עבודת התופים הלא מתפשרת בכלל וכל השיר שנשאר נטו במחוזות הדת' מטאל – עצבני, ברוטאלי, עם סולו מהיר וגראולים כבדים ובשרניים.

אחרי Idiots guide שדי ממשיך את הקו של קודמיו, מגיע שיר הנושא של האלבום שלדעתי מצליח לייצג את כל הקונספט של האלבום. שילוב מדוקדק בין דת' מהיר ועצבני לגרוב סבלני עם ווייב של הדבאנג ומיטב הקריזה של 3 אנשים שביום יום נראים דווקא ממש חמודים, אבל באולפן הצליחו להביא כעס כמעט בלתי נשלט לתוך השיר.

Extinction cycle נמצא בצד היותר גרובי של האלבום בעוד Andromeda בצד היותר דת'. ואחרי שניהם, שיר הסיום של האלבום מתאפיין בכבדות ואפילו נגיעות של אופל, מה שלא היה עד כה באלבום לתחושתי, ודווקא סוגר לי פינה לא רע בכלל. ומהצד השני, משהו בו מרגיש טיפה "שמח", גם באחד הריפים וגם בסולו גיטרה. ולסיום, השיר נחתם בדקלום אפוקליפטי ביותר, בלתי צפוי שיוצר בהחלט עניין ומעין תחושה של סגירת מעגל של האלבום.
אם הייתי צריך להעיר כמו פולניה טרחנית מה מפריע לי באלבום הייתי מעיר על 2 נקודות. הראשונה היא הסאונד שדווקא טיפה נקי לי מדי, אבל אולי זה רק הטעם שלי. הנקודה השנייה היא כמה שכמעט כל שיר דומה לחבריו, ונכון שהדבר מבסס זהות ספציפית מאוד לאלבום וללהקה, אבל זה יוצר תחושה שהאלבום לא היה פחות טוב אם היו מוותרים בו על שיר או שניים.

מעבר לזה, לא קל להביא משהו חדש בימינו. לא קל להתבלט בתוך סצנת מטאל שמלאה בלהקות שאו שנשמעת דומה מדי אחת לשנייה או פשוט לא נמצאות באיזשהי רמה גבוהה מספיק. ומדי פעם מבליחות להקות שמספיק לשמוע 5 שניות מהן כדי לזהות מי הלהקה כי יש לה חתימת קול ייחודית משלה, ושם צ'וגון נמצאים.

לסיכום, אם אתם אוהבים את הדת' שלכם מתובל בגרוב, זה האלבום בשבילכם. אם אתם אוהבים את הגרוב שלכם מלא בדאבל בסים ומהירות, זה האלבום בשבילכם. אם חיפשתי איפה מוצאים גראולריות חיות, זה האלבום בשבילכם. אם זה לא מה שחיפשתם בכלל, עדיין, זה האלבום בשבילכם.