1. Virus
  2. Unholy Warrior
  3. Sadistic Rites
  4. Martyr
  5. Futile
  6. Fume
  7. Print in Blood
  8. Evil Whiskey

נראה שלהקת צ'וגון מצאה את המתכון המנצח: ערבבו את האגרסיביות של דת' מטאל עם המהירות של ת'ראש מטאל, תוסיפו קורטוב גרוב בשביל הטעם, אל תוסיפו מלודיות, שלא יצא מתקתק, ומעל פזרו סולנית שעוברת בין גראולים אימתניים לבין צרחות מהגיהנום (100 ש"ח למי ששומע את האלבום ומצליח לנחש שזו בחורה!) ותקבלו אלבום ברוטאלי, אלים, שנותן מכה מטורפת לפנים.

צ'וגון, להקה תוצרת כחול לבן, התחילה את דרכה ב – 2010. למרות הניסיון הקצר מול קהל, הצליחו צ'וגון להתברג לגמר של המטאל באטל בשנת 2014 (שם הם הפסידו עם עוד כמה להקות למגור). השנה הם הוציאו את אלבום הבכורה שלשמו התכנסנו. חברי הלהקה מהקמתה ועד להוצאת האלבום הם: דניס (צרחות, צווחות ונהמות), טימור (גיטרה), אלכסיי (בס) ואמיר (תופים) אשר הוחלף לאחרונה ביהל. ואם עדיין לא הבנתם מה המוצא של רוב חברי הלהקה, אז תרגום השם 'צ'וגון' הוא 'ברזל יצוק' ברוסית. עכשיו ברור שהם תימנים?

סיימנו עם השטויות? אז נעבור לאלבום.

האלבום נפתח עם שיר הנושא, Virus, המתאר את בני האדם כוירוס שמתפשט ומחסל את כדור הארץ (ונותן הסבר לציור הלא כל כך ברור על עטיפת האלבום). השיר עצמו מתחיל עם תיפוף מטורף של אמיר ונגינה מהירה של טימור ואלכסיי, ובעקבותיהם מגיעה שאגה אדירה ומלוכלכת של דניס, שומעים שהבחורה באמת עצבנית. השיר לא מוריד הילוך לכל אורכו והוא אחד האגרסיבים באלבום, נשבע לכם שהתחלתי לשמוע את האלבום בשכיבה על הספה ובסוף השיר תפסתי את עצמי הולך פוגו עם המקרר, מזל שהשיר קצר אז בסופו המקרר עוד עבד. הבעיה התחילה כשהשיר השני, Unholy Warrior, התחיל. השיר שומר על הקו האגרסיבי והמהיר של קודמו ובגללו המקרר היום בבית קברות למקררים.

Sadistic Rites, הוא הקטע האהוב עליי ביותר באלבום, הוא משנה קצת את הטון והולך על קו שונה יחסית לשני קודמיו. הריפים של טימור מעניינים יותר והוא אפילו נותן לקראת סוף השיר סולו מהיר ות'ראשי, הסאונד של הבס ברור וקצת משתולל (אפילו כשאני מטייל בחוץ עם זוג האוזניות העלובות שלי אני שומע את הבס) והשיר מזגזג בין ריפים מהירים ומלוכלכים סטייל דת'-ת'ראש אולדסקול ובין ריפים מגניבים ונקיים יחסית בקצב בינוני סטייל דת'-גרוב מודרני. האוירה של השיר היא אגרסיבית פחות מקודמיו (אבל עדיין אגרסיבית, אל תצפו למלודיה יבבנית) והמורכבות היחסית שלו עם תוספת סולו (שלא קיים ברוב השירים) יצרו אצלי עניין והנאה גדולה.

ארבעת השירים הבאים ממשיכים עם הליין של שלושת השירים הראשונים, המון אגרסיות, נגינה מהירה וכבדה, צרחות וגראולים ושילוב של גרוב בכמות שונה בכל שיר.

את האלבום סוגרים שני שירים מטורפים ושטותיים, השיר הראשון, Print In Blood, ממשיך את קו הדת'-ת'ראש שמאפיין את האלבום, עד שמגיע סולו רוק אנד רול משוגע עם ליין בס מגניב שמוציא אותי מהאיזון האגרסיבי שהייתי בו וגורם לי לחשוב "What the Fuck?!". האסוציאציה הראשונה שלי לשם השיר היתה מהמשפט הצבאי "נכתב בדם" (אני יודע שהתרגום המדויק של השיר הוא הדפסה בדם, אבל תוותרו לי) וזה גרם לי לתהות איך נושא כזה מסתדר עם מנגינה כזו משוגעת. מבדיקה קטנה, מסתבר שהשיר הוא על עובד ממורמר שרוצח את הבוסים שלו בצורה "עדינה":

Feed your bosses to the shredding machine
They tore your soul now tear their skin
For their crime against your bank account
Shove them to the printer and print in blood

בהחלט שיר מטורף והומוריסטי (אני מקווה). מזל שאני לא הבוס של חברי צ'וגון.

בשיר השני כבר לא היה צריך להציץ במילים כדי להבין שצ'וגון החליטו להוציא את כל הטירוף שלהם ופשוט לעשות כיף. דבר ראשון, קוראים לשיר Evil Whiskey. עדיין חושבים השיר יהיה רציני? דבר שני, סגנון השיר הוא הרבה יותר ת'ראשי מכל שאר השירים. הוא מהיר, הוא באווירה פסיכית ובפזמון כל חברי הלהקה צועקים ביחד “Evil Whiskey”. קיבלנו שיר של Tankard על סטרואידים.

לסיכום: אם המטרה של צ'וגון היתה לייצר מוזיקה מטורפת שלא נותנת לרגע מנוחה אז הם הצליחו, ובגדול. מצד שני אם הם ניסו לייצר פופ צרפתי אז הם כשלו (זה אפילו לא בצרפתית!). ועכשיו ברצינות, האלבום פשוט מעולה, הסאונד שלו אגרסיבי ומלוכלך ועם זאת מאוד איכותי. התיפוף מדוייק ומהיר אבל לא משעמם, את הבס כיף לשמוע והוא מקבל מקום של כבוד בלחן ולא סתם מנגן את מה שהגיטרה מנגנת, הגיטרה נותנת ריפים מטורפים והשירה מלאת כעס ושנאה. אוהבים מוזיקה ברוטאלית ולא מתפשרת? אז תזיזו את התחת שלכם מהמחשב ותקנו את האלבום.