Circle II Circle – Burden Of Truth

אני לא כל כך התלהבתי מ-"צופן דה-וינצ'י" כמו שכולם נסחפו אחריו בסערה. הטוויסטים בעלילה שהוא שמוצגים בספר (ועוברים בצורה קלוקלת בסרט) הם כמו ספר מתח עשוי היטב מתעמולה שגורמת לך לחשוב "רגע, קונספירציה? שוב?" אך הפעם היא כה עתיקה שאנשים קיבלו אותה כמובנת מאליה. הסרט היה בינוני במקרה הטוב, והדבר היחיד שהיה שם כמו שצריך זה מגנטו / גנדלף, ואתם יודעים שאני צודק. כאילו בחייכם, טום הנקס? אין ספק שזאק סטיבנס, סולנה של להקת ההבי-פרוג מטאל העולה Circle II Circle ולוחם ותיק בשורותיה של Savatage הנהדרת, מתאים מבחינה רעיונית הרבה יותר טוב לתפקיד.

Circle II Circle מציגה אלבום הבי-מטאל אמריקאי נהדר, מלודי בצורה מעולה, קליט, שומר על האלמנטים הנכונים של ההארד-רוק, של הפאוור מטאל ושל נגיעות קלאסיות שצריך, ומבוצע בצורה מופתית לכל אורך הדרך. גם שני האלבומים הקודמים של הלהקה הזאת לא מביישים את Edge Of Thorns המדהים של Savatage, שאצלי נמצא במקום אחד עם Hall Of The Mountain King האלמותי. מאז ש-Savatage הפסיקה את הפעילות, ו-Circle II Circle בעצם נכנסה להילוך גבוה, קיבלנו ממנה שני אלבומים, הראשון מגניב ללא ספק, והשני קצת יותר מלודי וקליל, אבל עדיין הבי-מטאל מבריק. עכשיו מביאה Circle II Circle אלבום קונספט לפי "צופן דה-וינצ'י" והדבר גרם לי לעקם את האף.

אני ממש לא מחסידי הספר, אין לי כוח לקבל רפרנסים מסוימים לעלילה המשעממת שהתרוצצה שם, אני מעדיף בהחלט שסדרת ספרים כמו "שיר של אש וקרח" תקבל עיבוד מטאלי בומבסטי מאשר היצירה הספרותית הנ"ל. אבל סטיבנס כנראה מנסה להתרחק מהפנטזיה המאפיינת את הז'אנר אל תוך חיבוקו האוהב של המיינסטרים, ואולי להרוויח איזה סנט או שניים מאנשים שאהבו את הספר, התאכזבו מהסרט, וימצאו נחמה באלבום. Burden Of Truth נפתח עם כוחניות נהדרת, קולו של סטיבנס מעמיד אותו, לדעתי, בשורה אחת עם סולני העל של היום בתחום הרוק הכבד. אם לפי דעתכם נס ליחם של בחורים כמו ג'ף טייט, ברוס דיקינסון ורוני ג'יימס דיו (אני אשאל קודם כל באיזה עולם אתם חיים, וכנראה שלא זכיתם לראות אותם מופיעים על אמת) אבל אין ספק שסטיבנס עומד איתם בשורה אחת כיום. הוא מוכשר, מלודרמטי, מרגש, נוגע ולא מתעסק בשטויות הזוטות שמאפיינות יותר מדי להקות פרוגרסיב-מטאל בז'אנר, אלא נטו ברגש שבמוזיקה. נשאיר את הטכניקה לטכנאי הכבלים.

בין ריף קורע אחד למגעו העדין של הפסנתר, האלבום מתגלגל כמו סיפור, בדרייב שונה לגמרי מהספר ובמהירות מטאלית בסופו של דבר, אל תוך שיאו המרגש. לא תרגישו פה עייפים בקטעי החיבור, לא תרגישו פה רצוצים עם הריפים הכבדים, הכל מתחבר בשתי וערב בצורה מקסימה אל תוך יצירה אחת גדולה. אם אאלץ להבדיל בפינצטה את השירים הטובים, אומר ששני השירים הפותחים – ובמיוחד "A Matter Of Time" – הם בעיטות מלודיות איכותיות מבחינת המוזיקה שלהם. אין מה לומר על ההפקה, היא נטולת רבב כמו שרק באמריקה אפשר לעשות, וייתכן שאני פשוט נהיה עבד של המטאל הקיטשי והמרוכך לעת זקנה, אבל הפלסטיות המפומפמת ונטולת הפגמים, ביחד עם הביצוע הווקאלי והמוזיקלי של סטיבנס ולהקתו, והנושא הגרנדיוזי בו בחרו לעסוק – גורם לכל האלבום להישמע כאילו הוא נשלף ממשאלת לב כמוסה של מטאליסט עם ראש על הכתפיים וטעם טוב בקצה הלשון.

אבל האלבום הזה, דווקא מהבחינה הקונספטואלית, נופל מהמטרה שהוא באמת מכוון אליה. לפי היומרה של סטיבנס, הוא קיווה פעם נוספת לחבר אופרת-מטאל לפי "צופן דה-וינצ'י" ולמרות שיצא לו אלבום מטאל מרהיב, הוא לא מתקרב ליצירות קונספט כמו The Odyssey של Symphony X או ל-Scenes From A Memory של Dream Theater (אם כי לדעתי, הוא בדרגה מעל ג'יימס לה-ברי ובשורה אחת עם ראסל אלן מבחינת רגש) וזה בגלל שהוא לא מצליח לתת פוקוס על הסיפור בצורה מספקת. אני לא יודע אם זה בגלל שסלדתי מספיק מהסיפור המקורי – עד כדי רמת חוסר עניין, אבל הסיפור פשוט נשמע טרחני, מה שפוגע ביכולת לרגש את העצבים הרגישים של החדרים הנסתרים בלב, אלה שגורמים לך לבכות עם המוזיקה.

האלבום עצמו הוא יצירת הבי מטאל מעולה, מהשורה הראשונה, עומדת בכבוד אל מול Edge Of Thorns והיא היצירה הכי טובה שסטיבנס עשה מאז אותו אלבום ב-1992. סטיבנס עצמו נשמע צעיר ורענן, לא ניכר בו שום סימן של עייפות (מה שאי אפשר להגיד, למשל, על סולנים אחרים באלבומים מאוחרים כמו רוב האלפורד או קינג דאימונד, למרות שהוא לא מבקע את הזכוכית עם צעקות פאלצט גבוהות) והוא מחזיק בגאון את כל ההפקה על כתפיו היציבות. אם רציתם את אלבום ההבי-מטאל של השנה, הגעתם למקום הנכון – אבל הוא לא מצליח לקלוע למטרה אליה הוא כיוון – אלבום הקונספט של השנה. אם זה לא מפריע לכם, אז יש לכם עול להסיר מהלב ואלבום לקנות בחנות. לכו על זה.