Circle II Circle – Consequence of Power

ברוב המקרים, פרידה מלהקה גדולה לא עושה טוב לצלע הפורשת. אם כבר הצלחת להגיע לפרונט של להקה כזו כזמר, לא משנה כמה קריירת סולו תעשה, עדיין יזכרו אותך בתור "ההוא מ…" . גם זמרים מפורסמים דוגמת Bruce Dickinson, Rob Halford, Tarja ועוד, גילו שכשהם סולו – אף אחד לא באמת שם עליהם. לעומת זאת, זמרים כמו Paul Dianno ו- Tim Owens, לעולם יהיו מזוהים כגון "המחליפים של", על אף שיש להם להקות וחומרים משלהם. שורה תחתונה, ברגע שכבר הצלחת להגיע ללהקה עם שם, השם שלה לעולם ידבוק בך, לטוב ולרע. Circle II Circle, לצורך העניין, הוקמה על ידי Zachary Stevens, סולן Savatage לשעבר שעזב את הלהקה המפורסמת כדי לבלות זמן עם משפחתו. במקרה הזה היחסים בין הלהקות דווקא עבדו לטובתו – Jon Oliva, מייסד Savatage ואחד שמחזיק בשלל פרוייקטים בעצמו, עזר ל- Zachary Stevens להפיק את האלבום הראשון, "תרם" לו גיטריסט, ושניהם אף כתבו חלק מהחומר בו. הקשר ביניהם התחיל עוד קודם, כש- Oliva נעזר ב- Stevens בפרויקט שירי חג המולד שלו, Trans-Siberian Orchestra, שגם מכיל שיר בו שניהם שרים יחד. אך נראה שהקשר הזה עבד קצת יותר מדי טוב, משום שבסופו של דבר כל חברי Circle II Circle עזבו את הלהקה כדי להצטרף להרכב החדש והמצויין Jon Oliva's Pain, ו- Stevens נאלץ להקים את להקתו מחדש.

הכרותי עם Stevens התחילה דווקא דרך Circle II Circle שהתגלגלו לידי כבר באחד האלבומים הראשונים שלהם. רק לאחר מכן, כששמעתי את The Wake of Magellan, האלבום האחרון שהוא הקליט עם Savatage – הבנתי את הקשר המסובך ביניהם. אי אפשר שלא להשוות בין השניים, ובעוד The Wake of Magellan נחשב לאחד האלבומים הטובים יותר של Savatage, ל- Circle II Circle תמיד היה לי קשה להתחבר. הלהקה האמריקאית עושה הבי מטאל ועושה אותו לא רע בכלל, אבל אם הבחירה שלי היא ביניהם לבין Savatage אתם כבר מנחשים מה לוקח, במיוחד אם Jon Oliva בפרונט במקום Stevens. זה לא ש-Stevens לא עושה את העבודה. יש לו קול נהדר, והוא מצליח להתבלט בתחום מעל רבים אחרים. אבל אחרי ששומעים את Oliva – קשה להתחרות בזה. התיאטרליות שלו, המשחק, הורסטיליות הווקאלית שלו שמצליחה להשתלב יופי בכל אווירה ואופי. הוא פשוט מיוחד. Oliva העז לשנות ולחדש. החדשנות שלו גרמה אמנם לתהפוכות בלהקה, אבל בסופו של דבר Savatage הגיעה עד למחוזות אופרת הרוק ובחזרה, בעוד Oliva עצמו על הדרך יוצר עוד כמה פרוייקטים מעניינים. לעומתו Stevens נשאר בתחום המוכר לו, והתוצאה היא Circle II Circle.

"Consequence of Power" רחוק מלהיות אלבום רע. בסך הכל בניית השירים טובה, השירה עוצמתית, הנגנים יודעים מה הם עושים. הכל כבד יותר, בטוח יותר בעצמו. Whispers in Vain" כיפי לשמיעה כי הוא מאזן את כל מה שטוב בסגנון ומשאירים אותנו על קרקע מוכרת. "Consequence of Power" מהיר יותר אך לא גולש לעומק הפאוור מטאל יותר מדי בזכות השירה שלוקחת אותו אחורה, ובסך הכל Stevens יודע לשיר, בהחלט – יש לו קול נקי אך עוצמתי שמאוד מתאים לפרוגרסיב מטאל, אפשר לומר גרסה רגועה יותר של Russell Allan, אם כי כמו אצל רבים אחרים, עדיין חסר לי קצת חיבור רגשי בשירה שלו. חטיבת הקצב עושה עבודה מעולה, ובניגוד לאלבומים הקודמים נדמה שהלהקה איבדה את החשש שלה מעודף דאבל בס. "Out of Nowhere" הוא לדעתי שיר "לגזור ולשמור". הוא יותר גרובי ואפילו יותר עוצמתי. הסאונד מלוכלך, השירה מצויינת אם כי היה טוב אם היתה יותר במרכז וקצת יותר "רעה". הפזמון שובר לליין מלודי יותר. "Episodes of Mania" קצת יותר מעניין אותי ושובר בקטנה את האחידות עם בתים שמשלבים מלודיה בולטת לצד גיטרה לא רגועה בעליל, פזמונים כבדים ושירה שמנוגדת להם. "Redemption" גם הוא ממשיך את הקו הזה עם ריפים קליטים על טהרת ההבי הקלאסי. ככל שמתקדמים עם השירים דרגת החום והאנרגיה עולה, ובכלל, נדמה שהלהקה אימצה לעצמה סאונד יותר מלוכלך ומטאלי מבעבר – וזה מעולה לדעתי. "Blood of an Angel" הוא בלדת רוק קלאסית נחמדה שמרגיעה קצת את הרוחות לקראת הסוף ועושה חשק להצטרף בהמנוניות שלה, ובגדול מהווה אחלה סיום, קיטשי אבל נדרש.

למרות האנטי שלי מהאחידות הנוקשה של הלהקה, אני מגלה שאם אני מקשיבה באופן פעיל לכל שיר בנפרד אני נהנית מאוד. הבעיה היא שמה שמצליח בארבעת השירים הראשונים כבר נהיה מובן מאליו אחר כך. קשה לנחש שזה אלבום קונספט – אין התפתחות מי יודע מה בשירים, כולם נשארים דומים רעיונית. הליריקה בכלל לא מעניינת ולא מספרת שום סיפור, מלאה בסיסמאות כמו "שום דבר לא יכול לעצור אותנו", "כל הזדמנות מביאה לדרך חדשה" ועוד שלל קלישאות די ריקות מתוכן. אם אני מקשיבה לכל שיר בנפרד – הוא מצויין. אך כשאני מחברת הכל יחד אין לי ורסטיליות שתחזיק אותי בשיא הקשב שלי במשך שעה.

קל לעשות שירים טובים. קשה לעשות אלבום טוב. השמרנים מביניכם ודאי יאהבו את זה, הבי מטאל – לא מסובך, לא חופר. הוא בהחלט האלבום הטוב ביותר שהם הוציאו עד כה לטעמי. יותר כבד, יותר בטוח בעצמו, אך עדיין הוא ממשיך את הליין של הקודמים ואם תשאלו אותי, קצת יותר מדי. Circle II Circle מזכירה לי את Symphorce במידה מסוימת: גם היא להקה חמודה עם אלבומים טובים בסך הכל, אבל אחרי ששמעתי חמישה אלבומים שלהם אני לא חשה בהבדל ביניהם ולא מצליחה לשים את האצבע איזה אלבום בולט מאיזו בחינה. אני בעד עמוד שדרה יציב, מעין חותם ייחודי ללהקה, אבל אני גם בעד התנסויות ושינויים. להקה שעושה בדיוק את אותו הדבר כבר שנים לא גורמת לי לרצות לשמוע אותה יותר, כי האלבום האחרון נשמע בדיוק כמו הראשון. כל השירים נכנסים ויוצאים לי מהאוזן, בלי שאוכל לשים את האצבע על כמה מהם ולהגיד "או, זה".

נתתי ל- Circle II Circle יותר מנסיון אחד בעבר, וגם הפעם באמת שניסיתי למצוא נקודות חיבור לאלבום הזה. בניגוד לאלבומים קודמים שנזרקו אצלי הצידה, באלבום הזה דווקא כן הצלחתי למצוא כאלו, אך בעיקר בשמיעת השירים בצורה אינדיבידואלית. חבל שהוא לא עומד בפני עצמו, כאלבום, כיחידה אחת, היות וזה כבר האלבום החמישי של להקה שכבר מראשיתה החזיקה בנגנים מהשורה הראשונה שכבר עשו פרוייקטים נפלאים. אני בטוחה שאלו שכן מצליחים להתחבר אליהם ייהנו מהאלבום הזה מאוד, אולי אף יותר מהקודמים. לטעמי זה אלבום לשמוע בשאפל יחד עם אלבומים אחרים, לא כאלבום בפני עצמו ולדעתי זה פספוס גדול. לצורך ההמחשה, גם לאחר שמיעות מרובות אני לא חושבת שאצליח להבדיל בין השירים, ולדעתי להקה שלא מצליחה להכניס את עצמה לתודעה כך שתזהה ותבדיל בין השירים שלה, או לפחות תדע לאיזה אלבום הם שייכים, די נכשלה במטרתה.