Clouds – Desprins

נחמד באחה"צ חביב של יום בהיר אחד לגלות שממש היום אחת מלהקות הדום מטאל האהובות עליך הוציאה אלבום חדש שאפילו לא ידעת שהוא בדרך. אבל כאלה הם Clouds, להקה בינלאומית לא מספיק מוכרת לטעמי אבל פשוט מעולה שמוציאה בסה"כ לא מעט חומרים. הלהקה נוסדה ב-2013 וזהו כבר אלבומה השביעי במספר (ויש גם EP אחד וכמה וכמה סינגלים שיצאו לאורך השנים). הספק לא רע הייתי אומר. לשם שינוי אני עושה כאן מה שאני משתדל שלא לעשות וזה לכתוב את הסקירה ממש תוך כדי שמיעת האלבום במקביל בפעם הראשונה בלבד. אז להלן רשמיי:

אני עושה לעצמי את הטובה של לדמיין שזאת הפעם הראשונה שאי פעם שמעתי את הלהקה הזאת ולא לחזור למקום הקבוע של "זה נשמע כמו כל מה שהם כבר הוציאו בעבר" (And it does) אבל שמעו, מכירים את זה שלא משנה כמה אנשים יפים ראיתם בחיים, עדיין כשאתם רואים מישהו ממש יפה זה עושה לכם איזשהי תחושה בלתי מוסברת? או נוף יפה? או חיוך של ילד? או כלב ממש חמוד? אז כן, התחושה הזאת עולה לי כשהאלבום מתחיל. איזשהו יופי. כמו נוף שמצויר על ידי מוזיקה. השילוב בין מיטב הדיסטורשן והגראולים העמוקים, הקצב הסבלני והחליל שנמצא שם בדיוק במקום שלו ביחד עם כמות עצומה אך מדודה של ריוורב על כל הסאונד מייצרים שיר פתיחה שלא בא להתחנף, לא להיות תופה-תופה ולא לתת בשום ראש אם כי להיות נאמן לאמת האומנותית הדום-מטאלית שלו. זה מקסים בעיניי.

השיר השני Life Becomes Lifeless מתחיל כבר יותר כבד מקודמו ועדיין שומר על אותה תמה של האלבום. אותו כובד איטי ועבה ואותו החליל שמלווה, כאילו שאנחנו יושבים על איזה הר בשוויץ ואיזה רועה צאן עובר לידינו בעודנו חותכים את מיטב הורידים שיש לנו להציע. ולפתע הכל נרגע, נכנס פסנתר, הסולן עובר ללחוש קצת ולספר סיפור בעוד בעיקר עבודת קלידים מעניינת קורית מסביבו. וזה מרתק. בעיקר כשהדיסטורשן חוזר ואיתו גם אותו חליל שבעצמו מספר סיפור כאן. בהמשך הלחישות חוזרות וגם מתחלפות בשירת קלין כמעט בוכה, דרמטית ונוגה. מדהים איך מאותו פה של אותו בנאדם יוצא ניגוד כזה חזק של קולות שונים.

השיר השלישי Unanswered נפתח במנגינת פסנתר נוגה אבל היי, גם זה לא לאורך זמן כי מה מגיע? נכון! ניחשתם נכון! דיסטורשן איטי, גראולים עבים, מלא ריוורב וחליל! מי ציפה לזה? אז עכשיו כשאנחנו בשיר השלישי ועד כה הכל נשמע אותו דבר אני מתחיל להבין מה יהיה הלאה באלבום הזה. עוד מאותו דבר. 9 שירים שאחרי שתשמע אותם לא תזכור בנפרד אף אחד מהם אלא רק את האוירה המשותפת לכולם. אז נכון, יש קטעים קצת יותר רגועים, יש עוד קטעים עם שירת קלין דרמטית ועצובה להחריד שגורמת לך לרצות לבכות יחד עם הלהקה אבל כן, אני ממשיך לשמוע את האלבום הזה וכצפוי, הכל נשמע אותו דבר.

ולרגע אחזור בי מהתכנית המקורית ואשווה את החומרים באלבום הנוכחי לחומרים קודמים ואגיד את זה במונחים של שירה שטיינבוך בעוד שיתופון מעיק:

נקודות לשימור – שמעו, אם אתם אוהבים דום מטאל אבל מהסגנון של דום-דת' מפוצץ גראולים ועובי אז כן, סביר שאתם תעופו על האלבום הזה ועוד יותר תעופו על החומרים הקודמים של הלהקה. יש להם אלבומים טובים יותר מהאלבום הנ"ל אבל גם בלי קשר אליהם, לחובבי הז'אנר זה אלבום שנשמע מעולה. מעבר לסאונד הנהדר שלו, האלבום הזה עושה מה שאלבום דום טוב אמור לעשות למאזין. מכניס אותו לשילוב בין עצבות, דיכאון ודרמה לצד כובד קריפי במעט ועם 8 טון אווירה. אם זה הכיוון שאתם מחפשים, זה האלבום בשבילכם.

נקודות לשיפור – כשמוציאים כל כך הרבה חומרים קשה להיות מקורי ובעיקר קשה להתעלות על עצמך כשהאלבום הראשון שהוצאת היה כל כך פאקינג טוב. והאלבום הראשון של Clouds הוא בקלות אחד מ-5 אלבומי הדום הכי טובים ששמעתי בז'אנר הדום-דת' האווירתי והמגניב. אז לא, אין באלבום הזה שום דבר חדש, אין שיר שיש לו איזשהי מלודיה ממש ספציפית משלו שאפשר לזכור ולזמזם לעצמך, אין לו איזשהו Hook ספציפי בשום מקום. רק שעה וקצת של אותה אווירה חד גונית ואם אהבת אותה – אהבת, ואם לא אהבת אותה – אתה לא צריך לשמוע יותר משיר אחד מהאלבום הזה.

לסיכום, כמו הרבה אלבומי דום בעולם, זה אלבום לשים ברקע ולהנות מהאווירה שהוא משרה. אם זה מה שאתם עושים איתו אתם כנראה תהנו ממנו ממש. אם אתם מצפים ממש להתעמק בכל קטע בו, מצפים למלודיה שתתפוס אתכם בלב או לאיזשהו משהו חדש שמעולם לא שמעתם צפויה לכם אכזבה. וזה מה שמאכזב אותי. שמתוך כלל הדיסקוגרפיה של הלהקה, אפשר היה להסתדר בלי האלבום הזה. הוא לא מזיק ולא מועיל אבל בפני עצמו הוא לא רע בכלל. הוא אחלה אבל רק לנישה מאוד ספציפית.