1. Innocence Was Long Forgotten
  2. What I Have Become
  3. MelancHoly
  4. Under the Moon and the Sun
  5. Kold
  6. November Dust
  7. Velvet Chains
  8. Tonight Pain Believes
  9. Charcoal Sky
  10. Shining

אני יודע שהטיעונים שלי בסקירה הזאת ישמעו ממש מטומטמים לחלק מהאנשים אבל אני עומד מאחוריהם. הטיעון הראשון שאני רוצה להעלות זה שאני לא מכיר אף להקה שאני אוהב שאני יכול להגיד שיש להם יותר מ-5 אלבומים ממש טובים. לרוב הלהקות שאני אוהב יש 2-3 אלבומים נהדרים ומשם דברים כבר פחות טובים או מקסימום 5 אבל זה הכי הרבה.

אז זה האלבום התשיעי של STS, להקות הדום-דת' הפינית שעבורי הם לא פחות מאלילים. הלהקה שמשמעותית עיצבה את הטעם המוזיקלי שלי והיוותה השראה כל כך גדולה בשבילי, אבל כמו שנאלצתי לראות את הדמות של וולברין הולכת לעולמה, ככה זה בלראות גיבורי ילדות נופלים. זה קשה. ממש קשה.

עוד לפני ששמעתי את האלבום הגיעו הסימנים לכך שהוא לא הולך להיות טוב. הסימן הראשון היה כמובן שלושת הסינגלים שיצאו, שאף אחד מהם לא תפס אותי. אבל מילא. הסימן השני היה לגלות ששלושתם הם גם שלושת השירים הראשונים באלבום. בידיעה שבד"כ הסינגלים הם השירים הכי טובים, אם שלושת הראשונים הם הכי טובים משמע מה שבא אחריהם פחות טוב ואם הם לא תפסו אותי כנראה שהשאר לא. הסימן השלישי היה לגלות שרוב השירים באלבום יורדים מתחת ל-5 דקות באורכם, בעוד שלאורך הקריירה היו ללהקה עד כה רק 3 שירים (+אינטרו אחד) שירדו מתחת ל-5 דקות. נשמע כאילו נגמרת ללהקה המוזה.

לא אחפור לכם עכשיו על 10 שירים ששיעממו אותי כדי להסביר למה הם משעממים אותי. לא אבזבז לכם את הזמן. עבורי האלבום הזה טראגי ולא בקטע טוב. לא טראגי כמו טרגדיה שממנה כותבים דום מטאל נהדר אלא אלבום שנשמע כאילו הוא נכתב כי צריך להוציא כבר עוד אלבום. כי יש תדירות כלשהי.

כל האלבום נשמע כמו אוסף קטעים שלא היו מספיק טובים כדי להיכנס לשירים קודמים של הלהקה, כאילו הם כל כך רצו ליצור כבר שירים שהם לקחו כל 3-4 קטעים שלהם והלחימו אותם לשיר ומיהרו להחליט שזהו, יש לנו שיר, אפשר לעבור לשיר הבא.

אני לא חושב שאי פעם חשבתי שאראה את היום שבו אני יושב לשמוע בפעם הראשונה אלבום חדש של STS, להקה שאני כל כך אוהב, מעריך, מעריץ ושואב ממנה השראה, ורק רוצה שהאלבום הזה כבר יגמר. אבל ככה הרגשתי כששמעתי אותו. גם טרחתי לשאול את עצמי את השאלה – אם זה היה האלבום הראשון של הלהקה שאי פעם הייתי שומע – האם הייתי הולך לשמוע את שאר החומרים שלהם? לא. התשובה היא פשוט לא, ואני אומר את זה בצער רב. בפני עצמו לא הייתי אומר שהוא אלבום גרוע. הייתי אומר שהוא לא מעניין ובטח לא עומד בקנה אחד עם שאר החומרים של הלהקה.

ולבסוף, דבר אחרון שהפר את שלוותי הוא שכמעט ולא נשמע אף גראול לרפואה באלבום הזה, אפילו שמיקו, הסולן האהוב עליי בעולם, הוא גראולר ברמות הכי גבוהות. האיש הזה גדול ממני בסה"כ בשנה ועדיין מצאתי את עצמי בגיל 18 אומר לעצמי שכשאהיה גדול אני רוצה להיות מיקו.

STS תמיד היו להקה שידעו לבנות שירים סולידיים, שבכל אחד מהם היה ריף אחד או מלודיה אחת שיודעת לגעת במאזין, לבנות שכבות של קלידים כמו שצריך (מה שהידרדר מאז שהקלידן עזב ועבודת הקלידים עברה לידי הגיטריסט, עמו הסליחה) ושידעו לשחק בין הגראולים לשירה הנקייה ולהכל הייתה תחושה של מסעדה הודית עם 2 כוכבי מישלן, כזאת שאין מדויקת ממנה בלשים את התבלינים הנכונים בכמות הנכונה במקום הנכון בתבשילי הקארי שלהם. באלבום הזה? יש כמה תבלינים, לא מאוזנים, ואין תבשיל בכלל. אין רוטב. רק מדף התבלינים שהתהפך על הדלפק.