Clawfinger – Life Will Kill You

10/02/08
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. The Price You Pay
  2. Life Will Kill You
  3. Prisoners
  4. Final Stand
  5. None The Wiser
  6. Little Baby
  7. The Cure & The Poison
  8. Where Can We Go From Here
  9. It's Your Life
  10. Falling
  11. Carnivore

ההרכב השוודי Clawfinger זוכה אצלי לכמה נקודות זכות – קודם כל, האלבום השני שלו, Use Your Brain, היה אחד מהאלבומים הראשונים ששמעתי במטאל, עוד לפני Metallica או Megadeth. זה היה אלבום מעולה, אגרסיבי ומקורי, ועד אז לא ידעתי שאפשר לנגן מטאל עם מכונת תופים והמון קלידים.

הלהקה החביבה הזו די וותיקה, היא פעילה מתחילת שנות התשעים, מאחוריהם שישה אלבומים, כש-Life Will Kill You הוא השביעי שלה. מדובר באחת מלהקות המטאל המצליחות בשוודיה, ובאופן מפתיע, היא אינה זוכה להצלחה חובקת עולם כמו חברותיה מהארץ. לא ברור למה דווקא Clawfinger לא מצליחה בטירוף, כמו נניח Meshuggah, להקה שוודית אחרת (שתי הלהקות חולקות אולפן הקלטות משותף). אולי כי הסגנון ש-Clawfinger נחשב קצת "שחוק" – ראפ מטאל, או בשם הגנאי שהודבק לו לקראת סוף שנות התשעים, "נו מטאל".

אין שום קשר בין להקות ה-"נו מטאל" הנוראיות (בסדר, בסדר – חלקן לא רעות) לבין Clawfinger. החבר'ה השבדים הרבה יותר אגרסיביים מכל השאר, לא פוחדים לשטוף את הטקסטים שלהם בקללות עסיסיות, והדבר המאפיין את Clawfinger לעומת הרכבים אחרים (שתמיד היה זכור לי לטובה) היא העובדה שהם לא פוחדים לומר את האמת שלהם בפנים, ובבוטות – אחד הסינגלים הראשונים שלהם נקרא "Nigger" (שיר אנטי גזעני חריף), והם דואגים לתקוף נושאים חברתיים בכל אלבום.

האלבום החדש שלהם מתאפיין בסאונד הרבה יותר אקוסטי ממה שאני מכיר וזוכר. לפי שמיעות של חומרים קודמים שלהם מהשנים האחרונות, זוהי המגמה בה הם דבקים – הרבה יותר אקוסטיקה, כשהלופים ושאר הירקות האלקטרוניים נדחקים מעט לשוליים, לתפקידי ליווי בלבד. למרות זאת, יש באלבום החדש כמה שירים טובים מאד שבנויים על קלידים ואלקטרוניקה, לראייה "Little Baby" – מעין בלדה שמתחילה קצת כמו Depeche Mode, מתהדרת בליווי קול נשי, שמתפתח לסיום אגרסיבי במיוחד, עם וייב Evil חזק.

האלבום נפתח בשיר מאפיין בשם "The Price We Pay" – ארבעה רבעים, ריפים מנסרים עם סאונד בנוי היטב, הדקלום האולד סקול של Zack Tell בולט במיקס מעל כולם, הפזמון מלודי וסוחף. שני השירים שבאים בהמשך לא מציעים שום דבר חדש, ובשיר הרביעי ניתן להבחין בשינוי שעבר על הלהקה במרוצת השנים – "Final Stand" מתהדר בלחן שבנוי על ליווי אוריינטלי, כיאה לשיר שמדבר על טרוריזם, והוא לא מהיר כמו השירים הקודמים. בניגוד לציפיות שהשיר בונה, Clawfinger שוברים את הנוסחא, ונשארים על טמפו איטי, שהופך את השיר למעט מהורהר, וטוען אותו ברצינות שדי מפתיעה.

ככל שהאלבום הולך ומתקדם, התפקידים האלקטרוניים הופכים מעניינים יותר, כשתמיד הם נשארים מאחור, כמעט בלתי מורגשים, וטוענים את האלבום בשכבות סאונד מעניינות. תואר "השיר החלש" הולך לשיר השמיני "Where Can We Go From Here", שבאופן אירוני מחזיר את הלהקה לימים מוקדמים ופחות בוגרים – מה שהופך את שם השיר לשאלה די רטורית, בעיקר לנוכח הבגרות המוזיקלית שהאלבום הציג עד כה.

לזכות Clawfinger יאמר שהם מצליחים להתרומם מהשיר הדבילי הזה, אבל לא חוזרים לגובה המקורי בו פתחו את האלבום, מה שמאכזב, מכיוון שעד השיר השמיני קיבלנו אלבום אינדסטריאל משובח, עם לחנים כבדים וטקסטים בוטים, עם ביצים ממתכת וסאונד מושקע. אה, ועם עטיפה מגניבה במיוחד, שרק מדגימה עד כמה אולד סקול הלהקה הזאת באמת. אז למי שמחפש אולד סקול ראפ מטאל, האלבום החדש של Clawfinger יתאים לו כמו כפפה ליד. וסליחה על המשפט האחרון, אבל אם כבר האלבום הזה החזיר אותי לימי הנעורים, אז למה לא לסיים את הסקירה במשפט צ'יזי שכזה…?