Cloudkicker – Beacons

תראו איזה נחמד אני. באמת שאין הרבה אנשים יותר נחמדים ממני כרגע – אני גם מכיר לכם את אלבום השנה במטאל לשנת 2010, וגם מסדר לכם אותו בחינם. הייתם מאמינים? אבל האמת שאני רק השליח, והאיש שבאמת צריכים לסגוד לו פה הוא בן שארפ. מי לעזאזל זה בן שארפ, אתם שואלים? אז זהו, שגם אני לא ממש יודע, כי בן שארפ הגיח לעולם ממש משום מקום. לפני כשנתיים הוא פתאום הגיח אל תוך מרחבי הסייבר-ספייס תחת המוניקר Cloudkicker, ושיחרר לאוויר העולם את האלבום The Discovery – אותו הקליט לבד בדירה שלו בקולומבוס, אוהיו.

שנתיים קדימה, לימינו אנו, ושארפ הבועט בעננים מחזיק באמתחתו 2 אלבומים מלאים ו-3 אלבומי EP, שזה הספק גבוהה יחסית לתקופת הזמן הקצרה שבה הפרוייקט הזה פעיל. השנה לדוגמה, הוציא את ]]][[[ (זה השם!) – EP קצרצר בן 3 שירים שהתודעתי אליו ממש במקרה, ואת Beacons, אלבום באורך מלא שיצא בחודש ספטמבר האחרון. את המוזיקה של Cloudkicker אפשר לשייך למספר ז'אנרים שונים, אבל אין ספק שהיא משתייכת לגל המוזיקלי בהתהוות המכונה "djent" – מילה המתייחסת לצליל המאוד ספציפי שנוצר כאשר משתמשים בפאלם-מיוט על ריף במיתרים גבוהים.

שמעתם פעם שיר של Meshuggah? סביר להניח ששמעתם djent. משוגע כמובן הם מהאבות המוזיקלים של המיני-סגנון הזה, שנוטה להתאפיין בפרוייקטים אזוטריים, במקרים רבים של אדם אחד, בהקלטה עצמית. למי שעדיין לא מבין על מה אני מדבר – המוזיקה היא מטאל טכני, גרובי, לרוב מאופיין בריפים כבדים מאוד, תיפוף פוליריתמי, ובמקרים רבים גם סולואים טכניים ושכבות אמביינט מעל לכל ההמולה. חלק מהלהקות והפרוייקטים הללו צוברים עכשיו תאוצה ממשית, כמו Periphery – עוד פרוייקט חדר-שינה של גיטריסט בשם מישה מנצור, שנולד בפורומים של משוגע וג'ון פטרוצ'י, שהתפתח ללהקה של ממש שמופיעה עם Dillinger Escape Plan ו-Fear Factory.

אז, חזרה ל-Beacons. אמנם אפשר לשייך את האלבום הזה לגל ה-djent כמו שאמרתי, אבל בניגוד לכל הטרנד בהתהוות הזה, שארפ לוקח את המוזיקה שלו למקום קצת אחר. השירים מלאים בריפים טכנים, בזה אין ספק, אבל בניגוד לרוב הלהקות בסגנון ששמות את הדגש על הקצב של הריף, שארפ מתרכז המון במלודיה ובהרמוניה, שלפעמים קצת נעלמת בסגנון המוזיקלי הזה. כמו כן, יש המון שימוש בשכבות אמביינט ובאלמנטים מוזיקליים ששייכים יותר לסגנון ה-Post Rock (שאהוב עליי במיוחד) מאשר למטאל. למעשה, שלושה מתוך אחד-עשר השירים באלבום הזה לא מכילים אפילו ריף מטאלי אחד, וזה בסדר גמור – כי הם מהווים מנוחה ראויה לאוזני המאזין, שכן שאר השירים באלבום הם כמו פצצה אחת גדולה שנופלת לכם על עור התוף.

לדוגמה, השיר השני באלבום – "Here, Wait A Minute! Damn It!" מתחיל במתקפת סולו מהירה וטכנית מאוד של הגיטרה, שנשברת לאחר כ-50 שניות לתוך ריף כבד ואלים, תיפוף פוליריתמי ושכבת אמביינט שסוגרת את הכל מלמעלה. השיר שלאחר מכן, "We're Goin' In, We're Going Down", נפתח אמנם טיפה יותר רגוע, אך הריפים מצוינים אחד אחד, ושכבות הגיטרה שמעל הכל נותנות נופך מלודי מעניין לכל הסיפור. לקראת האמצע המתקפה האלימה הופכת שוב לריף מלודי מצוין.

שיר נהדר נוסף הוא "Push It Way Up!", השיר השביעי באלבום, שנפתח בריף מרכזי, במקביל לסולו שמתחבא בין שכבות הגיטרה הרבות. לאחר מכן הריף לוקח את המושב האחורי ומפנה את מקומו לקטעי סולו שחוזרים על עצמם בלולאה, כשמעל הכל, תווי גיטרה ארוכים ומתמשכים נכנסים בפייד אין-פייד אאוט לתודעה. שארפ משתמש פה ב-Ebow, מכשיר שנועד לדמות שימוש בקשת על המיתרים, ובכך יוצר סאונד ייחודי ומתמשך ואווירה מאוד היפנוטית לשיר. המשחק הזה נמשך לאורך מספר דקות, ובדיוק כשזה עובד על גבול הטעם הטוב – השיר נשבר לתוך הריף המרכזי שוב.

בכלל, אחד היתרונות המשמעותיים שמצאתי במוזיקה של Cloudkicker, באלבום הנוכחי ובכלל בכל הדיסקוגרפיה, הוא השימוש המושכל בשכבות על גבי שכבות של ריפים, לידים ואמביינט. זה יוצר כמובן אפקט מאוד גדול ומאסיבי למוזיקה, אבל ההפקה המושלמת של שארפ מאפשרת לשכבות גם להיפרד ולעמוד בפני עצמם למאזין הסבלן. כך שבכל שמיעה נחשפות שכבות חדשות בתוך השירים, והמאזין מגלה פתאום ליד חדש שלא שמע בשמיעה הקודמת, או פתאום איזה ריף משני שלא שם לב אליו בעבר. וזה באמת מבחינתי יתרון משמעותי והסיבה העיקרית שבגינה Beacons הוא אלבום אחד מעל כל מה ששמעתי השנה – אלבום שגורם לי לרצות לשמוע אותו שוב ושוב רק כדי לגלות דברים חדשים בכל פעם. מעטים האלבומים שעשו לי את זה בעבר, וכל האלבומים שהצליחו לעשות זאת נחשבים בשבילי לטופ שבטופ. זה לא סתם אלבום טוב, זה גם אלבום מעניין.

עכשיו, זוכרים שבתחילת הסקירה אמרתי מילה שאתם לא רגילים לשמוע פה, או בכלל, והמשמעות שלה היא שלא צריך לשלם בשביל לשמוע את המוזיקה הנפלאה של Cloudkicker? אז כן. בן שארפ, חוץ מהיותו גאון מוזיקלי ואדם מוכשר באופן כללי, הוא גם אדם מאוד נחמד ונדיב, ומציע את כל המוזיקה שלו להורדה בחינם בעמוד ה-Bandcamp שלו. כן כן, שמעתם נכון. ה-כ-ל. גם Beacons המעולה, גם ]]][[[ המצוין, ואפילו את האלבום הראשון שלו. ניתן להאזין להכל ללא תשלום, ניתן להוריד את האלבומים למחשב בלי לשלם אגורה אחת – ובאלבום הנוכחי שלו, ניתן גם להזמין עותק פיזי של האלבום בתמורה ל-10 דולרים, ותקליט ב-15 ירקרקים.

גם על ההורדה עצמה ניתן לתרום לשארפ סכום כסף ככל שתראו לנכון – אין מינימום ואין מקסימום – וניתן להוריד את האלבום בכל מיני פורמטים וצורות, מ-MP3 ועד Ogg Vorbis. למה הוא עושה את זה, אתם שואלים? הוא פשוט נהנה לעשות מוזיקה, והוא חושב שזה דבילי שהיא תישמר על המחשב שלו בלי שאף אחד יהנה ממנה. לטענת שארפ, ההוצאות היחידות שלו בהפקת אלבום הן על מיתרים ומפרטים, ואת זה הוא יכול לכסות מהעבודה הרגילה שלו, כך שהוא לא מרגיש צורך לגבות כסף על היצירה שלו. אם תשאלו אותי? תעשיית המוזיקה בפרט, והעולם שלנו בכלל, צריכים יותר אנשים כמו בן שארפ.